פרולוג
עמדתי שם, המום, לא יודע מה לומר או לאן להסתכל.
בסך הכל רציתי חיים רגילים וילדות רגילה, רציתי חברים ואהבה ראשונה, אבל שבחלומות אתה השטן (פשוטו כמשמעו) לא יכולים להיות לך חיים רגילים, זה פשוט לא מסתדר.
רציתי לבכות, להניח את ראשי על כתפיי אימי, כמו שהייתי עושה שהייתי קטן, אבל אני כבר לא קטן ואמא כבר לא פה יותר, היא למעלה בשמיים, רחוקה ממני כמו הכוכבים, היא נמצאת אי שם בגן העדן.
לא ידעתי מה לומר, זה היה יותר מדי ליום אחד. החלומות התבררו כנכונים ולא יכולתי לעמוד בזה יותר.
דמעות ירדו מעייני בעוד אני עומד שם, חסר אונים. אני לא רוצה להיות מי שאני, אני רוצה לחזור להיות מי שהייתי, לפני החלומות.
הרמתי את הראש והבטתי קדימה, הסתכלתי על כל נקודה ונקודה בביתי החדש, על כל מקום, מבלי לפספס כלום. הסתכלתי על הזוועה שבה אני אמור לחיות ועליה למלוך ופשוט עמדתי שם ובכיתי.
פרק ראשון
"אנטון לא יוכל למלא את התפקיד, הוא עדיין לא יודע את האמת" אמר השד העוזר שלי, שט.
שט לא ידע שאני עוקב אחריו. "אז תתחיל לספר לו, שט, הוא הנבחר" אמר השד השני, שד שלא הכרתי.
"למה שהוא יאמין לי? זה הכל חלומות" ענה שט לאחר שתיקה קצרה. בשלב הזה של השיחה התחלתי להתעורר ולכן הכל היה מעומעם.
"אז תת-לה לפ-ו שה-א ער" ענה השד הלא מוכר והתעוררתי מהחלום.
השעה הייתה 7:00 בבוקר והייתי צריך להתארגן לבית הספר. רציתי להמשיך לחלום, לדעת על מה שט והשד השני דיברו. הם דיברו עליי וזה לא מצא חן בעיני. התארגנתי לבית הספר ובשעה 7:40 הייתי מוכן. "אבא אני מוכן, בוא תסיע אותי לבית ספר" אמרתי לאבא ויצאנו מהבית לכיוון החנייה. כשהלכנו נזכרתי שפעם שאלתי את שט באחד החלומות הראשונים למה קוראים לו ככה, הוא ענה לי שזה קיצור של שטן ולכן זה שמו, מאותו היום נזהרתי ליד שט אפילו שידעתי שזה רק חלום.
"על מה אתה חושב?" שאל אבא שנכנסנו לרכב, "על אמא" שיקרתי. אמא נפטרה שהייתי בן 12, היום אני בן 15, עברו 3 שנים מאז מותה אבל עדיין היה עצוב ושקט בבית. הייתי בן יחיד להורה יחיד. אבא היה מסיע אותי לבית הספר ונוסע לעבודה.
הוא היה חוזר בשעות מאוחרות כך שלא תמיד יצא לנו לדבר, אבל בכל זאת היו לנו יחסים טובים ופתוחים.
הוא ידע על החלומות, לפחות על חלקם. הוא ידע שיום מותה של אמא הוא בדיוק היום שבו החלומות התחילו אבל הוא לא חשד אף פעם, ואני לא שאלתי.
"על מה אתה באמת חושב?" שאל אבא, הוא קורא אותי טוב מדי.
"אני חושב על החלום שחלמתי היום" עניתי. "עוד פעם זה?" הוא שאל והנהנתי.
"על מה חלמת הפעם?" שאל אבא, "אין לי כוח לתאר את החלום" עניתי ואבא הניח לי.
"אני מקווה שאתה הפסקת לתת לחלומות חשיבות, שום דבר נוסף לא קרה" אמר אבא והסתכל עליי מהמראה הקדמית, לא עניתי וניסיתי להתחמק ממבטו, אם הוא יראה את עיניי הוא יבין שזה עדיין טורד את מחשבותיי.
אחריי כמה שניות מבטינו נפגשו ואבא חזר להסתכל על הכביש. הוא לא דיבר ולא העיר לי, הוא פשוט המשיך לנסוע.
הוא החנה את המכונית בחנייה של בית הספר וחיכה שאני אצא מהאוטו.
"נדבר אחריי בית הספר, יום טוב" הוא אמר ונופף לי, "רגע, אתה בבית היום?" שאלתי "כן" הוא ענה ולא הוסיף לדבר.
'מוזר' חשבתי לעצמי. אבא אף פעם לא מפספס את העבודה או מבקש ימים חופשיים, רק אם זה מקרה חירום אמיתי.
יום הלימודים עבר לאט מהרגיל. בשיעור מדעים עם גברת סיינס הסבירו לנו על הטבלה המחזורית אבל הראש שלי היה במקום אחר. למה אבא לקח יום חופש? למה התכוונו שט והשד הלא מוכר?
עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר בחלום הראשון שלי בגיהינום.
ברגע שנרדמתי מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במקום מצחין ודוחה שעם הזמן התחלתי להתרגל אליו.
עברתי דרך שערי הלבה ונכנסתי פנימה, לתוך הגיהינום. (רק שאז עדיין לא ידעתי שאני שם).
מיד שנכנסתי היה ריח של גופרית ושל עשן וכמעט נחנקתי. העננים היו אדומים-כתומים והקרקע מתחת לרגליי הייתה אש. ראיתי עצים והגזע של העצים בגיהינום הוא צבע אפור והצמרת בצבע אדום.
ככל שהולכים יותר כך המראות והריחות נעשים עזים יותר ומגלים דברים חדשים.
הלכתי וראיתי את נהר הדם שבכניסה. עשן היה מפוזר בכל מקום והפריע לראות את מה שסביב. השמיים שחורים באופן תמידי והזמן מאט מלכת. לא משנה מה השעה בקליפורניה, השעה התמידית בגיהינום היא 12:00 בלילה. הגיהינום קצת דומה לכדור הארץ בכל מיני מובנים, לדוגמה: בכדור הארץ וגם בגיהינום יש סערות ברקים וגשמים (אבל בגיהינום הגשם הוא גשם של דם). יש בגיהינום יצורים: שדים למיניהם, רוחות רפאים, נשמות אבודות שעשו מעשה נורא כשהיו בחיים, זומבים ועוד מגוון יצורים.
התהלכתי על האש מבלי להישרף והסתכלתי על הסביבה החדשה והלא מוכרת. רוחות רפאים לבנות-שקופות עברו דרכי והרגשתי קור ודגדוג בבטן. המשכתי ללכת ודילגתי מעל שלולית דם. עקפתי צוק שבתחתית עבר נהר עם חומר שחור וצמיגי בתוכו, אולי נפט? וראיתי טירה מדהימה וענקית.
הטירה הייתה מרשימה, הייתה לה חצר בגודל הבית שלי ובתוכה עצים וצמחים.
לטירה היו שלוש מרפסות וצריח המתנשא לגובה רב. הטירה הייתה משובצת ביהלומים ובאבני חן והיא הייתה הדבר הידידותי היחיד בסביבה.
עמדתי והסתכלתי על הטירה במשך הרבה זמן עד שהרגשתי מגע חמים בכתף הימנית שלי. הסתובבתי ופלטתי צווחה, מולי עמד שד.
השד היה בגובה מטר שמונים בערך, עורו היה לבן כמו קיר והיו לו צלקות בכל מיני מקומות בגוף. עין אחת שלו הייתה אדומה והשנייה שחורה, שפתיו היו צרות וסדוקות והוא לבש חולצה אדומה, מכנס שחור ונעלי עור שחורות. היה לו שיער שחור ומקורזל וקרני שטן אפורות. היה לו זנב אדום וקולו היה צרוד מעט.
"מה אתה כל כך מבוהל? אילו רציתי לעשות לך משהו הייתי יכול לעשות אותו מזמן" אמר השד ובפניו שעשוע, "אני...כלומר..." גמגמתי "טוב, אני אצטרך לפתח את השיחה" נאנח השד והושיט את ידו ללחיצה. "אני שט, מה שמך?" שאל השד שט "אנטון" עניתי ולחצנו ידיים. "אתה צריך ללבוש צורה אחרת, אתה לא רוצה להסתבך עם השטן" אמר שט ולא הבנתי על מה הוא מדבר. "אה, אתה חדש?" הוא שאל והנהנתי, הוא זימן מראה משומקום ונתן לי אותה.
הסתכלתי בבבואה שלי ולא האמנתי למראה עיניי. על ראשי היו קרני שטן אדומות, היו לי כנפיים שחורות וחליפה אדומה-שחורה. היה לי זנב שחציו שחור והחצי השני אדום. עיניי נשארו בצבען הטבעי-כחול ושערי נשאר חום בהיר. נעליי היו נעלי עור חצי שחורות וחצי אדומות ובאחד מכיסי החליפה שלי היה מטה שצבעו היה חצי אדום וחצי שחור.
"אתה צריך לשנות את המראה שלך, אתה דומה מידי לשטן. מותר להעתיק מהשטן רק דבר אחד, במקרה הטוב שניים. אתה העתקת כמעט הכל, גם אם זה בטעות" אמר שט ולפתע הבעת הבנה חלפה על פניו. "לא, בבקשה אני מצטער, הלורד. לא ידעתי שזה מבחן ואני כל כך מצטער, אנא סלח לי בבקשה" אמר שט וראה את ההבעה המבולבלת שחלפה על פניי. "מה קרה פה הרגע?" שאלתי ואז שמעתי קול עמוק ומרושע מאחוריי.
"שט, זה לא השטן. לא שמעת את השמועה?" שאל הקול והסתובבתי. גבר בעל עוצמה וכריזמה עמד שם, גובהו היה בערך שני מטרים, שערו היה שחור ומבריק, עיניו היו כחולות ומקפיאות, על אחת מאצבעותיו הוא ענד טבעת שחורה וביד השנייה הוא ענד צמיד שחור, הוא היה גבר חסון ונראה בערך בגיל 30. שפתיו היו אדומות ומלאות, הוא לבש חולצת טריקו שחורה ומכנס ג'ינס שחור, היו לו כנפיים שחורות וקרני אייל שחורות ומרשימות.
"ל...לא אדוני" אמר שט וקד קידה לפני האיש. האיש הסתכל לי בעיניים ועיניו היו מהפנטות ומקפיאות כאחד. הרגשתי משותק, לא יכולתי לזוז או לדבר, יכולתי רק להסתכל בעיניו המהפנטות וזה היה יכול להימשך עוד דקות ארוכות אלמלא האיש היה מסב את מבטו.
אחריי שהשיתוק עבר שמתי לב ששט כבר עומד. "מי זה?" לחשתי לו "מלאך המוות" הוא ענה והבנתי למה הנוכחות שלו חזקה כל כך ומרושעת.
"ובכן מר שט, השטן...נעלם ואף אחד לא ראה אותו מאז" אמר מלאך המוות ושט החוויר לרגע והסתכל לכיווני. "מה זאת אומרת נעלם?" שאל השד, "נעלם זה נעלם. אם הוא היה מת הייתי מרגיש את זה, אני הרי מלאך המוות" אמר מלאך המוות והציץ גם הוא לכיווני, "אתה...אתה חושב שהוא בחר חיים חדשים בגוף צעיר יותר?" שאל שט בשקט, מלאך המוות שתק כמה דקות ארוכות לפני שענה. "לא, זה לא הגיוני" הוא החליט לבסוף ואז התעוררתי והחלום נפסק. זה היה החלום הראשון והיום בו אמא מתה.
חזרתי לשיעור והרגשתי משותק, אף פעם לא ניסיתי לחוות את אחד החלומות שוב, עד היום, וראיתי הכל בצורה ברורה מאוד, אולי אפילו ברורה מידי...
"אנטון!" צעקה גברת סיינס, "מה?" עניתי, "אתה מוכן לפתוח את הספר כבר?" היא שאלה ואני פתחתי את הספר כפי שציוותה. "באיזה עמוד אנחנו?" שאלתי את אריק, התלמיד שיושב לידי, "עמוד 127" הוא ענה ופתחתי את העמוד. לאחר כ-7 דקות היה צלצול להפסקה. הוצאתי את האוכל מהתיק והתחלתי ללכת למקום שבו אני קובע להיפגש עם החברים. הלכתי ולפתע הרגשתי את הקור והדגדוג שאני מרגיש כאשר בגיהינום עוברת דרכי רוח רפאים, הבטן שלי התחילה לכאוב ובמקום ללכת למקום שבו אני קובע להיפגש עם החברים התקדמתי לעבר המזכירות. הגעתי למזכירות וביקשתי להתקשר לאבא שייקח אותי הבייתה כי אני לא מרגיש טוב, המזכירה הסכימה לי ונתנה לי להתקשר. "אבא אני לא מרגיש טוב, אתה יכול לבוא לקחת אותי הבייתה?" שאלתי אותו, "מה יש?" הוא שאל, "כאב בטן וקצת קר לי" עניתי, "טוב אני בא" הוא אמר וניתק את השיחה.
עליתי בחזרה לכיתה ולקחתי את התיק, לא ידעתי מה לעשות עד שאבא יבוא, מצד אחד אני רוצה להיות עם החברים, אבל מצד שני אני לא מרגיש טוב ואנחנו עושים שטויות...
"היי אנטון" שמעתי קול והסתובבתי, זאת הייתה דידי, ידידה שלי. לדידי היה שיער ג'ינג'י גלי, עיניים ירוקות בוהקות, שפתיים צרות ואדומות, נמשים, גומות ופנים חייכניות. היא לבשה היום חולצת בית ספר (עם סמל) בצבע לבן וג'ינס בצבע תכלת בהיר. "היי דידי" עניתי בחיוך, "למה אתה לבד?" היא שאלה, "אני לא מרגיש טוב, אבא שלי ייקח אותי הבייתה" עניתי "אני אשלח לך את השיעורים" היא אמרה "תודה" חייכתי ואז הטלפון שלי צלצל ועל הצג היה את מספר הטלפון של אבא. "אני צריך ללכת, הוא הגיע" אמרתי לדידי, "טוב, תרגיש טוב" היא אמרה ונופפה לי לשלום, "תודה, ביי!" עניתי, לקחתי את התיק והלכתי משם.
"מה באמת קורה?" שאל אבא שנכנסתי למכונית, "יש לי דגדוג בבטן וקצת קר לי, ההרגשה שרוח רפאים חולפת דרכי" עניתי "אתה הופך לפרנואיד" אמר אבא "אתה יודע שזה לא נכון!" אמרתי והוא גיחך. "עכשיו ברצינות, תפסיק לייחס לזה כל כך הרבה חשיבות" אמר אבא ואני שתקתי "אז יש לך חלומות מוזרים, לכולם יש חלומות מוזרים, תפסיק לחשוב על זה" הוא המשיך, "אמא לא מתה בגלל זה וזה כולה חלומות" הוא אמר "מאיפה אתה יודע!?" התפרצתי "איך אתה מסביר את זה שזה קרה בדיוק באותו היום שאמא מתה?" שאלתי ועכשיו היה תורו של אבא לשתוק. "אני זוכר כל חלום וחלום בפרטי בפרטים, אני חולם כל לילה חלום כזה ואף חלום לא חזר על עצמו פעמיים! כל פעם יש לי המשך בדיוק מאיפה שזה נפסק מהפעם הקודמת ותמיד זה מרגיש ממש כמו המציאות!" צעקתי ואבא שתק. השתיקה נמשכה רוב הדרך עד שאבא דיבר, קולו היה שקט ומגונן. "אנטון, אני יודע שקשה לך מאז שאמא נפטרה, אני יודע שהחלומות מפריעים לך, אבל הם בסך הכל חלומות" הוא אמר בשקט "מאיפה אתה יודע שהם 'בסך הכל חלומות'?!" שאלתי "אתה בכלל יודע מה חלמתי הלילה?!" שאלתי במעט כעס "לא, אני לא יודע" ענה אבא בכנות "אם היית יודע היית קצת חושד" אמרתי בשקט ואבא החנה את האוטו בחנייה של הבית.
"מה חלמת?" שאל אבא בשקט ויצא מהמכונית, "שט, השד העוזר שלי דיבר עם שד אחר שלא הכרתי. הם דיברו עליי." אמרתי, "מה הם אמרו?" שאל אבא וסיפרתי לו. הוא הקשיב בשקט עד הסוף, מבלי להוציא הגה. "אנטון, אתה לא השטן וזה לא אמיתי " הוא אמר לבסוף, "אתה אומר את זה רק כי אתה רוצה שזה יהיה נכון!" אמרתי ואבא אפילו לא הכחיש. "אתה בסך הכל שמעת אותם אומרים משהו, למה אתה כל כך לחוץ?" שאל אבא "כי...אני לא יודע להסביר" עניתי ונכנסנו הבייתה.
"אנטון" אמר אבא שהתחלתי ללכת לכיוון החדר שלי, "מה?" שאלתי "אם...אם אתה באמת השטן אז...תבקר בגן העדן ותחפש את אמא" הוא אמר ולא ידעתי אם הוא מתבדח או לא, הבעת פניו הייתה אטומה ולא ניתנת לקריאה. "זה לא מצחיק" אמרתי, "זה לא היה אמור להצחיק" הוא ענה והלך לעבר החדר שלו.
נשארתי במסדרון הרבה זמן והרהרתי במה שאבא אמר לי, הוא אמר לי לנסות לבקר את אמא והוא הודה בזה שיש סיכוי שהחלומות אמיתיים. העובדה שהוא הודה בזה גרמה לי תחושת אי נעימות, נכון, רציתי שהוא יאמין לי אבל זה שהוא לא האמין נתן לי רשת ביטחון, זה נתן לי תחושה שאני לא באמת השטן ושהחיים שלי נורמאליים ועכשיו שהוא האמין לי...רשת הביטחון נעלמה.
התקדמתי לכיוון החדר שלי בעוד המשפט של אבא מהדהד בראשי שוב ושוב:
"אם...אם אתה באמת השטן אז...תבקר בגן העדן ותחפש את אמא."
"אם אתה באמת השטן אז תבקר בגן העדן ותחפש את אמא."
הרגשתי שראשי עומד להתפוצץ והייתי חייב לשבת או לשכב. בשארית כוחותיי רצתי לחדר ונשכבתי על המיטה. הייתה לי סחרחורת והרגשתי שאני עומד להתעלף.
שכבתי על המיטה ללא ניע, הסתכלתי על התקרה שהסתובבה ללא הרף וניסיתי להסדיר את הנשימה. אף צליל לא נשמע והרגשתי שהעולם מחשיך, עיניי נעצמו ואני התעלפתי.
אני לא יודע כמה זמן שכבתי על המיטה מעולף אבל כשהתעוררתי כבר היה חשוך בחוץ, אבא עמד מעליי, מודאג ושמעתי שהוא מדבר עם מישהי.
"הוא התעורר" אמר אבא.
"אני יודעת, ראיתי" ענה קול מוכר של נערה.
"תודה שהגעת בהתראה כל כך קצרה" אמר קולו של אבא.
"הייתי מגיעה בהתראה אפילו יותר קצרה" ענה קולה של הנערה.
"למה הוא לא פוקח עיניים?" שאל אבא, מודאג.
"אני לא יודעת" ענתה הנערה.
פקחתי את עיניי וראיתי את אבא. התיישבתי על המיטה וראיתי את עיניה הירוקות של דידי מסתכלות עליי בדאגה.
"התעוררת!" קרא אבא בשמחה, "היי, טוב שהתעוררת" אמרה דידי במבוכה.
"היי דידי, מה השעה?" שאלתי, "השעה עכשיו היא 7:30 בערב" ענה אבא.
איך זה הגיוני? 'הייתי מעולף כל כך הרבה זמן?' שאלתי את עצמי, כנראה ששאלתי את השאלה בקול כי אבא התחיל לספר לי איך הוא גילה אותי. "אני לא יודע כמה זמן היית מעולף, הגעתי לחדר שלך מתי שכבר היה לי חשוד שאין רעש מכיוון החדר וכשהגעתי ראיתי אותך שוכב על המיטה. חשבתי שאתה ישן אז ניסיתי להעיר אותך ולא התעוררת, זה היה הרגע שהבנתי שאתה היית מעולף" הוא אמר, "ומה קרה אחר כך?" שאלתי, "ניסיתי להעיר אותך ומדדתי לך חום. לא היה לך חום אבל לא התעוררת. לאחר הרבה זמן כבר חשבתי להתקשר לרופא שלך אבל אז מישהו התקשר אליך. על הצג היה כתוב דידי, לא ידעתי מי זאת אבל עניתי. היא אמרה שהיא שלחה לך את השיעורים ושאלה מה שלומך ואז היא-" "תן לי להמשיך מכאן" התפרצה דידי לדבריו, "ואז הבנתי שזה אבא שלך ולא אתה ושאלתי אם הוא יכול להעביר לי אותך, הוא סיפר לי שאתה מעולף ושהוא לא מצליח להעיר אותך ואמר שהוא ישמח אם אני אבוא, אז אחרי שהתארגנתי באתי הכי מהר שיכולתי ולאחר רבע שעה שהייתי פה, התעוררת" היא סיימה את הסיפור.
"אתה רוצה לאכול משהו?" אבא שאל והנהנתי, "להביא לך את ארוחת הצהריים לכאן?" הוא שאל "כן" עניתי והוא יצא מהחדר והשאיר אותי ואת דידי לבד.
זה הפרק הראשון.
את הפרק השני אני כותבת כרגע ואני לא בטוחה שאני יעלה.
עמדתי שם, המום, לא יודע מה לומר או לאן להסתכל.
בסך הכל רציתי חיים רגילים וילדות רגילה, רציתי חברים ואהבה ראשונה, אבל שבחלומות אתה השטן (פשוטו כמשמעו) לא יכולים להיות לך חיים רגילים, זה פשוט לא מסתדר.
רציתי לבכות, להניח את ראשי על כתפיי אימי, כמו שהייתי עושה שהייתי קטן, אבל אני כבר לא קטן ואמא כבר לא פה יותר, היא למעלה בשמיים, רחוקה ממני כמו הכוכבים, היא נמצאת אי שם בגן העדן.
לא ידעתי מה לומר, זה היה יותר מדי ליום אחד. החלומות התבררו כנכונים ולא יכולתי לעמוד בזה יותר.
דמעות ירדו מעייני בעוד אני עומד שם, חסר אונים. אני לא רוצה להיות מי שאני, אני רוצה לחזור להיות מי שהייתי, לפני החלומות.
הרמתי את הראש והבטתי קדימה, הסתכלתי על כל נקודה ונקודה בביתי החדש, על כל מקום, מבלי לפספס כלום. הסתכלתי על הזוועה שבה אני אמור לחיות ועליה למלוך ופשוט עמדתי שם ובכיתי.
פרק ראשון
"אנטון לא יוכל למלא את התפקיד, הוא עדיין לא יודע את האמת" אמר השד העוזר שלי, שט.
שט לא ידע שאני עוקב אחריו. "אז תתחיל לספר לו, שט, הוא הנבחר" אמר השד השני, שד שלא הכרתי.
"למה שהוא יאמין לי? זה הכל חלומות" ענה שט לאחר שתיקה קצרה. בשלב הזה של השיחה התחלתי להתעורר ולכן הכל היה מעומעם.
"אז תת-לה לפ-ו שה-א ער" ענה השד הלא מוכר והתעוררתי מהחלום.
השעה הייתה 7:00 בבוקר והייתי צריך להתארגן לבית הספר. רציתי להמשיך לחלום, לדעת על מה שט והשד השני דיברו. הם דיברו עליי וזה לא מצא חן בעיני. התארגנתי לבית הספר ובשעה 7:40 הייתי מוכן. "אבא אני מוכן, בוא תסיע אותי לבית ספר" אמרתי לאבא ויצאנו מהבית לכיוון החנייה. כשהלכנו נזכרתי שפעם שאלתי את שט באחד החלומות הראשונים למה קוראים לו ככה, הוא ענה לי שזה קיצור של שטן ולכן זה שמו, מאותו היום נזהרתי ליד שט אפילו שידעתי שזה רק חלום.
"על מה אתה חושב?" שאל אבא שנכנסנו לרכב, "על אמא" שיקרתי. אמא נפטרה שהייתי בן 12, היום אני בן 15, עברו 3 שנים מאז מותה אבל עדיין היה עצוב ושקט בבית. הייתי בן יחיד להורה יחיד. אבא היה מסיע אותי לבית הספר ונוסע לעבודה.
הוא היה חוזר בשעות מאוחרות כך שלא תמיד יצא לנו לדבר, אבל בכל זאת היו לנו יחסים טובים ופתוחים.
הוא ידע על החלומות, לפחות על חלקם. הוא ידע שיום מותה של אמא הוא בדיוק היום שבו החלומות התחילו אבל הוא לא חשד אף פעם, ואני לא שאלתי.
"על מה אתה באמת חושב?" שאל אבא, הוא קורא אותי טוב מדי.
"אני חושב על החלום שחלמתי היום" עניתי. "עוד פעם זה?" הוא שאל והנהנתי.
"על מה חלמת הפעם?" שאל אבא, "אין לי כוח לתאר את החלום" עניתי ואבא הניח לי.
"אני מקווה שאתה הפסקת לתת לחלומות חשיבות, שום דבר נוסף לא קרה" אמר אבא והסתכל עליי מהמראה הקדמית, לא עניתי וניסיתי להתחמק ממבטו, אם הוא יראה את עיניי הוא יבין שזה עדיין טורד את מחשבותיי.
אחריי כמה שניות מבטינו נפגשו ואבא חזר להסתכל על הכביש. הוא לא דיבר ולא העיר לי, הוא פשוט המשיך לנסוע.
הוא החנה את המכונית בחנייה של בית הספר וחיכה שאני אצא מהאוטו.
"נדבר אחריי בית הספר, יום טוב" הוא אמר ונופף לי, "רגע, אתה בבית היום?" שאלתי "כן" הוא ענה ולא הוסיף לדבר.
'מוזר' חשבתי לעצמי. אבא אף פעם לא מפספס את העבודה או מבקש ימים חופשיים, רק אם זה מקרה חירום אמיתי.
יום הלימודים עבר לאט מהרגיל. בשיעור מדעים עם גברת סיינס הסבירו לנו על הטבלה המחזורית אבל הראש שלי היה במקום אחר. למה אבא לקח יום חופש? למה התכוונו שט והשד הלא מוכר?
עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר בחלום הראשון שלי בגיהינום.
ברגע שנרדמתי מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במקום מצחין ודוחה שעם הזמן התחלתי להתרגל אליו.
עברתי דרך שערי הלבה ונכנסתי פנימה, לתוך הגיהינום. (רק שאז עדיין לא ידעתי שאני שם).
מיד שנכנסתי היה ריח של גופרית ושל עשן וכמעט נחנקתי. העננים היו אדומים-כתומים והקרקע מתחת לרגליי הייתה אש. ראיתי עצים והגזע של העצים בגיהינום הוא צבע אפור והצמרת בצבע אדום.
ככל שהולכים יותר כך המראות והריחות נעשים עזים יותר ומגלים דברים חדשים.
הלכתי וראיתי את נהר הדם שבכניסה. עשן היה מפוזר בכל מקום והפריע לראות את מה שסביב. השמיים שחורים באופן תמידי והזמן מאט מלכת. לא משנה מה השעה בקליפורניה, השעה התמידית בגיהינום היא 12:00 בלילה. הגיהינום קצת דומה לכדור הארץ בכל מיני מובנים, לדוגמה: בכדור הארץ וגם בגיהינום יש סערות ברקים וגשמים (אבל בגיהינום הגשם הוא גשם של דם). יש בגיהינום יצורים: שדים למיניהם, רוחות רפאים, נשמות אבודות שעשו מעשה נורא כשהיו בחיים, זומבים ועוד מגוון יצורים.
התהלכתי על האש מבלי להישרף והסתכלתי על הסביבה החדשה והלא מוכרת. רוחות רפאים לבנות-שקופות עברו דרכי והרגשתי קור ודגדוג בבטן. המשכתי ללכת ודילגתי מעל שלולית דם. עקפתי צוק שבתחתית עבר נהר עם חומר שחור וצמיגי בתוכו, אולי נפט? וראיתי טירה מדהימה וענקית.
הטירה הייתה מרשימה, הייתה לה חצר בגודל הבית שלי ובתוכה עצים וצמחים.
לטירה היו שלוש מרפסות וצריח המתנשא לגובה רב. הטירה הייתה משובצת ביהלומים ובאבני חן והיא הייתה הדבר הידידותי היחיד בסביבה.
עמדתי והסתכלתי על הטירה במשך הרבה זמן עד שהרגשתי מגע חמים בכתף הימנית שלי. הסתובבתי ופלטתי צווחה, מולי עמד שד.
השד היה בגובה מטר שמונים בערך, עורו היה לבן כמו קיר והיו לו צלקות בכל מיני מקומות בגוף. עין אחת שלו הייתה אדומה והשנייה שחורה, שפתיו היו צרות וסדוקות והוא לבש חולצה אדומה, מכנס שחור ונעלי עור שחורות. היה לו שיער שחור ומקורזל וקרני שטן אפורות. היה לו זנב אדום וקולו היה צרוד מעט.
"מה אתה כל כך מבוהל? אילו רציתי לעשות לך משהו הייתי יכול לעשות אותו מזמן" אמר השד ובפניו שעשוע, "אני...כלומר..." גמגמתי "טוב, אני אצטרך לפתח את השיחה" נאנח השד והושיט את ידו ללחיצה. "אני שט, מה שמך?" שאל השד שט "אנטון" עניתי ולחצנו ידיים. "אתה צריך ללבוש צורה אחרת, אתה לא רוצה להסתבך עם השטן" אמר שט ולא הבנתי על מה הוא מדבר. "אה, אתה חדש?" הוא שאל והנהנתי, הוא זימן מראה משומקום ונתן לי אותה.
הסתכלתי בבבואה שלי ולא האמנתי למראה עיניי. על ראשי היו קרני שטן אדומות, היו לי כנפיים שחורות וחליפה אדומה-שחורה. היה לי זנב שחציו שחור והחצי השני אדום. עיניי נשארו בצבען הטבעי-כחול ושערי נשאר חום בהיר. נעליי היו נעלי עור חצי שחורות וחצי אדומות ובאחד מכיסי החליפה שלי היה מטה שצבעו היה חצי אדום וחצי שחור.
"אתה צריך לשנות את המראה שלך, אתה דומה מידי לשטן. מותר להעתיק מהשטן רק דבר אחד, במקרה הטוב שניים. אתה העתקת כמעט הכל, גם אם זה בטעות" אמר שט ולפתע הבעת הבנה חלפה על פניו. "לא, בבקשה אני מצטער, הלורד. לא ידעתי שזה מבחן ואני כל כך מצטער, אנא סלח לי בבקשה" אמר שט וראה את ההבעה המבולבלת שחלפה על פניי. "מה קרה פה הרגע?" שאלתי ואז שמעתי קול עמוק ומרושע מאחוריי.
"שט, זה לא השטן. לא שמעת את השמועה?" שאל הקול והסתובבתי. גבר בעל עוצמה וכריזמה עמד שם, גובהו היה בערך שני מטרים, שערו היה שחור ומבריק, עיניו היו כחולות ומקפיאות, על אחת מאצבעותיו הוא ענד טבעת שחורה וביד השנייה הוא ענד צמיד שחור, הוא היה גבר חסון ונראה בערך בגיל 30. שפתיו היו אדומות ומלאות, הוא לבש חולצת טריקו שחורה ומכנס ג'ינס שחור, היו לו כנפיים שחורות וקרני אייל שחורות ומרשימות.
"ל...לא אדוני" אמר שט וקד קידה לפני האיש. האיש הסתכל לי בעיניים ועיניו היו מהפנטות ומקפיאות כאחד. הרגשתי משותק, לא יכולתי לזוז או לדבר, יכולתי רק להסתכל בעיניו המהפנטות וזה היה יכול להימשך עוד דקות ארוכות אלמלא האיש היה מסב את מבטו.
אחריי שהשיתוק עבר שמתי לב ששט כבר עומד. "מי זה?" לחשתי לו "מלאך המוות" הוא ענה והבנתי למה הנוכחות שלו חזקה כל כך ומרושעת.
"ובכן מר שט, השטן...נעלם ואף אחד לא ראה אותו מאז" אמר מלאך המוות ושט החוויר לרגע והסתכל לכיווני. "מה זאת אומרת נעלם?" שאל השד, "נעלם זה נעלם. אם הוא היה מת הייתי מרגיש את זה, אני הרי מלאך המוות" אמר מלאך המוות והציץ גם הוא לכיווני, "אתה...אתה חושב שהוא בחר חיים חדשים בגוף צעיר יותר?" שאל שט בשקט, מלאך המוות שתק כמה דקות ארוכות לפני שענה. "לא, זה לא הגיוני" הוא החליט לבסוף ואז התעוררתי והחלום נפסק. זה היה החלום הראשון והיום בו אמא מתה.
חזרתי לשיעור והרגשתי משותק, אף פעם לא ניסיתי לחוות את אחד החלומות שוב, עד היום, וראיתי הכל בצורה ברורה מאוד, אולי אפילו ברורה מידי...
"אנטון!" צעקה גברת סיינס, "מה?" עניתי, "אתה מוכן לפתוח את הספר כבר?" היא שאלה ואני פתחתי את הספר כפי שציוותה. "באיזה עמוד אנחנו?" שאלתי את אריק, התלמיד שיושב לידי, "עמוד 127" הוא ענה ופתחתי את העמוד. לאחר כ-7 דקות היה צלצול להפסקה. הוצאתי את האוכל מהתיק והתחלתי ללכת למקום שבו אני קובע להיפגש עם החברים. הלכתי ולפתע הרגשתי את הקור והדגדוג שאני מרגיש כאשר בגיהינום עוברת דרכי רוח רפאים, הבטן שלי התחילה לכאוב ובמקום ללכת למקום שבו אני קובע להיפגש עם החברים התקדמתי לעבר המזכירות. הגעתי למזכירות וביקשתי להתקשר לאבא שייקח אותי הבייתה כי אני לא מרגיש טוב, המזכירה הסכימה לי ונתנה לי להתקשר. "אבא אני לא מרגיש טוב, אתה יכול לבוא לקחת אותי הבייתה?" שאלתי אותו, "מה יש?" הוא שאל, "כאב בטן וקצת קר לי" עניתי, "טוב אני בא" הוא אמר וניתק את השיחה.
עליתי בחזרה לכיתה ולקחתי את התיק, לא ידעתי מה לעשות עד שאבא יבוא, מצד אחד אני רוצה להיות עם החברים, אבל מצד שני אני לא מרגיש טוב ואנחנו עושים שטויות...
"היי אנטון" שמעתי קול והסתובבתי, זאת הייתה דידי, ידידה שלי. לדידי היה שיער ג'ינג'י גלי, עיניים ירוקות בוהקות, שפתיים צרות ואדומות, נמשים, גומות ופנים חייכניות. היא לבשה היום חולצת בית ספר (עם סמל) בצבע לבן וג'ינס בצבע תכלת בהיר. "היי דידי" עניתי בחיוך, "למה אתה לבד?" היא שאלה, "אני לא מרגיש טוב, אבא שלי ייקח אותי הבייתה" עניתי "אני אשלח לך את השיעורים" היא אמרה "תודה" חייכתי ואז הטלפון שלי צלצל ועל הצג היה את מספר הטלפון של אבא. "אני צריך ללכת, הוא הגיע" אמרתי לדידי, "טוב, תרגיש טוב" היא אמרה ונופפה לי לשלום, "תודה, ביי!" עניתי, לקחתי את התיק והלכתי משם.
"מה באמת קורה?" שאל אבא שנכנסתי למכונית, "יש לי דגדוג בבטן וקצת קר לי, ההרגשה שרוח רפאים חולפת דרכי" עניתי "אתה הופך לפרנואיד" אמר אבא "אתה יודע שזה לא נכון!" אמרתי והוא גיחך. "עכשיו ברצינות, תפסיק לייחס לזה כל כך הרבה חשיבות" אמר אבא ואני שתקתי "אז יש לך חלומות מוזרים, לכולם יש חלומות מוזרים, תפסיק לחשוב על זה" הוא המשיך, "אמא לא מתה בגלל זה וזה כולה חלומות" הוא אמר "מאיפה אתה יודע!?" התפרצתי "איך אתה מסביר את זה שזה קרה בדיוק באותו היום שאמא מתה?" שאלתי ועכשיו היה תורו של אבא לשתוק. "אני זוכר כל חלום וחלום בפרטי בפרטים, אני חולם כל לילה חלום כזה ואף חלום לא חזר על עצמו פעמיים! כל פעם יש לי המשך בדיוק מאיפה שזה נפסק מהפעם הקודמת ותמיד זה מרגיש ממש כמו המציאות!" צעקתי ואבא שתק. השתיקה נמשכה רוב הדרך עד שאבא דיבר, קולו היה שקט ומגונן. "אנטון, אני יודע שקשה לך מאז שאמא נפטרה, אני יודע שהחלומות מפריעים לך, אבל הם בסך הכל חלומות" הוא אמר בשקט "מאיפה אתה יודע שהם 'בסך הכל חלומות'?!" שאלתי "אתה בכלל יודע מה חלמתי הלילה?!" שאלתי במעט כעס "לא, אני לא יודע" ענה אבא בכנות "אם היית יודע היית קצת חושד" אמרתי בשקט ואבא החנה את האוטו בחנייה של הבית.
"מה חלמת?" שאל אבא בשקט ויצא מהמכונית, "שט, השד העוזר שלי דיבר עם שד אחר שלא הכרתי. הם דיברו עליי." אמרתי, "מה הם אמרו?" שאל אבא וסיפרתי לו. הוא הקשיב בשקט עד הסוף, מבלי להוציא הגה. "אנטון, אתה לא השטן וזה לא אמיתי " הוא אמר לבסוף, "אתה אומר את זה רק כי אתה רוצה שזה יהיה נכון!" אמרתי ואבא אפילו לא הכחיש. "אתה בסך הכל שמעת אותם אומרים משהו, למה אתה כל כך לחוץ?" שאל אבא "כי...אני לא יודע להסביר" עניתי ונכנסנו הבייתה.
"אנטון" אמר אבא שהתחלתי ללכת לכיוון החדר שלי, "מה?" שאלתי "אם...אם אתה באמת השטן אז...תבקר בגן העדן ותחפש את אמא" הוא אמר ולא ידעתי אם הוא מתבדח או לא, הבעת פניו הייתה אטומה ולא ניתנת לקריאה. "זה לא מצחיק" אמרתי, "זה לא היה אמור להצחיק" הוא ענה והלך לעבר החדר שלו.
נשארתי במסדרון הרבה זמן והרהרתי במה שאבא אמר לי, הוא אמר לי לנסות לבקר את אמא והוא הודה בזה שיש סיכוי שהחלומות אמיתיים. העובדה שהוא הודה בזה גרמה לי תחושת אי נעימות, נכון, רציתי שהוא יאמין לי אבל זה שהוא לא האמין נתן לי רשת ביטחון, זה נתן לי תחושה שאני לא באמת השטן ושהחיים שלי נורמאליים ועכשיו שהוא האמין לי...רשת הביטחון נעלמה.
התקדמתי לכיוון החדר שלי בעוד המשפט של אבא מהדהד בראשי שוב ושוב:
"אם...אם אתה באמת השטן אז...תבקר בגן העדן ותחפש את אמא."
"אם אתה באמת השטן אז תבקר בגן העדן ותחפש את אמא."
הרגשתי שראשי עומד להתפוצץ והייתי חייב לשבת או לשכב. בשארית כוחותיי רצתי לחדר ונשכבתי על המיטה. הייתה לי סחרחורת והרגשתי שאני עומד להתעלף.
שכבתי על המיטה ללא ניע, הסתכלתי על התקרה שהסתובבה ללא הרף וניסיתי להסדיר את הנשימה. אף צליל לא נשמע והרגשתי שהעולם מחשיך, עיניי נעצמו ואני התעלפתי.
אני לא יודע כמה זמן שכבתי על המיטה מעולף אבל כשהתעוררתי כבר היה חשוך בחוץ, אבא עמד מעליי, מודאג ושמעתי שהוא מדבר עם מישהי.
"הוא התעורר" אמר אבא.
"אני יודעת, ראיתי" ענה קול מוכר של נערה.
"תודה שהגעת בהתראה כל כך קצרה" אמר קולו של אבא.
"הייתי מגיעה בהתראה אפילו יותר קצרה" ענה קולה של הנערה.
"למה הוא לא פוקח עיניים?" שאל אבא, מודאג.
"אני לא יודעת" ענתה הנערה.
פקחתי את עיניי וראיתי את אבא. התיישבתי על המיטה וראיתי את עיניה הירוקות של דידי מסתכלות עליי בדאגה.
"התעוררת!" קרא אבא בשמחה, "היי, טוב שהתעוררת" אמרה דידי במבוכה.
"היי דידי, מה השעה?" שאלתי, "השעה עכשיו היא 7:30 בערב" ענה אבא.
איך זה הגיוני? 'הייתי מעולף כל כך הרבה זמן?' שאלתי את עצמי, כנראה ששאלתי את השאלה בקול כי אבא התחיל לספר לי איך הוא גילה אותי. "אני לא יודע כמה זמן היית מעולף, הגעתי לחדר שלך מתי שכבר היה לי חשוד שאין רעש מכיוון החדר וכשהגעתי ראיתי אותך שוכב על המיטה. חשבתי שאתה ישן אז ניסיתי להעיר אותך ולא התעוררת, זה היה הרגע שהבנתי שאתה היית מעולף" הוא אמר, "ומה קרה אחר כך?" שאלתי, "ניסיתי להעיר אותך ומדדתי לך חום. לא היה לך חום אבל לא התעוררת. לאחר הרבה זמן כבר חשבתי להתקשר לרופא שלך אבל אז מישהו התקשר אליך. על הצג היה כתוב דידי, לא ידעתי מי זאת אבל עניתי. היא אמרה שהיא שלחה לך את השיעורים ושאלה מה שלומך ואז היא-" "תן לי להמשיך מכאן" התפרצה דידי לדבריו, "ואז הבנתי שזה אבא שלך ולא אתה ושאלתי אם הוא יכול להעביר לי אותך, הוא סיפר לי שאתה מעולף ושהוא לא מצליח להעיר אותך ואמר שהוא ישמח אם אני אבוא, אז אחרי שהתארגנתי באתי הכי מהר שיכולתי ולאחר רבע שעה שהייתי פה, התעוררת" היא סיימה את הסיפור.
"אתה רוצה לאכול משהו?" אבא שאל והנהנתי, "להביא לך את ארוחת הצהריים לכאן?" הוא שאל "כן" עניתי והוא יצא מהחדר והשאיר אותי ואת דידי לבד.
זה הפרק הראשון.
את הפרק השני אני כותבת כרגע ואני לא בטוחה שאני יעלה.