קטע ישן שהעלתי מתהום הנשייה:
מפנה את מבטי אל דלת הדירה. כל תקוותיי נמקות להן.
אני ממשיכה להתבונן בדלת הסגורה וחתומה היטב. המחשבות אופפות את מוחי ואני חושבת עליך.
אני מדמיינת לי כיצד נשמעת דפיקה חלושה ואני, שהתעסקתי בענייני, מאזינה לה חרש. אני תמהה: מי יכול לדפוק כך?
אני נגשת אל הדלת ומציצה בעינית. ליבי הולם בפראות. דמותך מופיעה שם. דמותך הטמירה, החסונה והאהובה. דמות שלא ראיתי כשנתיים וחצי. זמן מועט בחיי האדם אך זמן רב כאשר מדובר במונחי אהבה.
אני נפנת לפתוח במהירות, חוששת שאם אתמהמה לי תברח, דמותך תעלם ותזלוג מבין אצבעותיי. אין זה כך. הנך ממשיך לעמוד שם. נבוך. אתה בוהה בי בעיניך החומות ומגלגל על לשונך מה לומר: סליחה? זמן רב עבר מאז שהתראינו?
אינני מאפשרת לך להמשיך. אני מפצירה בך להיכנס, לחצות את מפתן הדלת אשר נסגרת מאחוריך ברכות ולפני שאני מבינה מה ידיי עושות הן כורכות עצמן סביב גופך ואני מתרפקת עליך. מריחה את הניחוח העוטף את בגדייך. ניחוח כה מוכר.
סוף סוף אני יכולה להתאחד עם איברי האבוד. איבר אבוד שנכרת מגופי ובדרך פלא, נס אלוהי, שב למקומו. אני מושיבה אותך על אחת הספות ואצה-רצה לקרוא לאימי שתאמר שלום. ברצוני לוודא שאינני חולמת. שהנך דמות בשר ודם ולא הזיה, אשליה. אני מפצירה בה לבוא. אוחזת בידה ומובילה אותה לחדר. היא עוצרת מולך ומביטה בך בתמהון ותדהמה.
היא ניגשת אליך ומחבקת. חיוך מאושר שפוך על פניה. חיוך של הקלה, הקלה של אבן הנגולה מן הלב. אבן שצברה חודשים רבים של צער, יגון, כאב ומרה שחורה. סוף סוף יכולה זו להעלם לה. להתפוגג כאילו מעולם לא הייתה קיימת.
אני ישובה לצידך ואימי יושבת מן הצד השני. אני אוחזת ידך. כפות ידיך קרות ושלי חמימות. אט אט חום גופי נוסך אל תוך גופך חום ותחושת הגנה וידייך נעשות חמימות אף הן.
שבת אלי. שבת אל מקומך הטבעי. שנים ייחלתי לרגע הזה, והינה הוא הגיע. גם אם בדמיוני.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
