פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 284 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 5 שנים ו-11 חודשים גורילה משוגעת צד
גורילוקו / מאת צָדִ"י. אָלֶ"ף. ©
מאז שאהבת חייו נפטרה, כשהוא כמעט בן 88, נפגשנו כל שבוע. ידידות קרובה ומיוחדת במינה הייתה בינינו לפני שעזבתי את הקיבוץ. למעשה הייתי ידיד המשפחה שלו כולה, משפחה ארגנטינאית אופיינית וייחודית בעת ובעונה אחת, משפחה שיופיים ואנרגיות החיים של כל אחד ואחת ממרכיביה – שלו, של אהובתו ושל ארבעת ילדיהם – הלהיבו אותי ומשכו אותי בעבותות של קסם ושל אהבה. כשחזרתי לאזור קיבוץ ילדותי-נעוריי לאחר 27 שנים של נתק, חידשנו, אני והוא, את ידידותנו והעמקנו אותה אף יותר. לשנינו, מן הסתם, זה היה נחוץ וחשוב גם אז וגם עתה, כל אחד מסיבותיו הוא.
ככל שנפגשתי איתו יותר, כך למדתי עד כמה היו חייו סוערים, רצופי שיאים של אהבות והצלחות ואושר, לצד תהומות של אכזבות וכישלונות וכאב.
החיים שלי הם כמו סרט, אמר לי פעם בחיוך, סרט שלא יאומן...
מרותק הייתי במפגשים שלנו לתנועות שפתיו, לקולו העמוק והצרוד מסיגריות המוצתות אחת אחר השנייה מדי מספר דקות, לשפת גופו החיונית על אף צרותיו הבריאותיות. נלהב הייתי לשמוע את סיפוריו, שאותם סיפר בתיאטרליות קולנועית משובחת, עשירת תנועות ידיים וגוף, מלוות אלף גווני קול והבעות פנים, סוחף אותי יחד איתו למסע חוויות וזיכרונות שכולו תשוקה לחיים. לפעמים הייתה בדבריו עצבות עמוקה ושקטה, לפעמים חיוך ממזרי-עולז-מתרונן, לפעמים כאב או כעס גדול, לפעמים ערגה וגעגוע, לפעמים מסתורין וערפל מיסטי שהיו עושים את עורי חידודין-חידודין. לרוב היו סיפוריו תערובת ממגנטת של כל אלו ביחד, סיפורים ששפעו ממנו כנהר גועש, בערבוביה אחת גדולה של מופע דרמה-קומדיה-מתח-פנטזיה-ארוטיקה-אהבה.
באחת מפגישותינו, ביקשתי לברר ולהעמיק את המידע המסוים, הכללי, שהיה לי לגביו בנושא הגרפיקה.
אני זוכר שהיית גרפיקאי - אמרתי לו - שעשית מודעות לחגים ולמסיבות בקיבוץ, אני זוכר את המודעה הנהדרת שעשית לקבוצה שלנו כשהתקבלנו לחברות בקיבוץ... למדת את זה איפה שהוא, בארגנטינה או בארץ?
חיוך שדימיתי לראות בו שמץ של כאב עלה על פניו, להרף עין.
כן, למדתי גרפיקה בישראל - הייתה תשובתו - ואם אתה שואל, אני גם אספר לך את סיפור הלימודים שלי. לא מתוך חשבון או כאב, אלא רק כמו סיפור מהחיים, כמו סרט...
שבע שנים עשיתי בקיבוץ מודעות וכרזות – פתח את סיפורו – לחגים, למסיבות, לתנועה ולמפלגה, לאירועים פרטיים, והכל בבית שלי, על ניירות בריסטול שמונחים על הרצפה. לא ידעו מי עושה את המודעות האלו. אף אחד לא ידע, כי לא חתמתי את השם שלי. אף פעם. חתמתי תמיד רק גורילוקו. זה היה השם שלי, גורילוקו ('גורילה משוגעת' בספרדית – צ.א.). אתה עושה מודעות מדהימות, אמר לי יום אחד מישהו שמבין, למה שלא תלמד ותתפתח בתחום הזה? זה היה אחרי שבקיבוץ נערכה תערוכה גדולה של הכרזות שלי, ביוזמה של ועדת התרבות. התערוכה התקיימה בחדר האוכל, שכל קירותיו כוסו בעבודות שלי. 200 כרזות ומודעות. התגובות של החברים היו נלהבות, ואז גם שמעתי את ההצעה לצאת ללימודים. וככה, בגיל 46, מהיום שהרעיון של לימודים נבט בי, הרגשתי שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם: ללמוד גרפיקה. בשיחת הקיבוץ בנושא יציאתי ללימודים, מרכז המשק וסדרן העבודה התנגדו מאוד, כמובן, שאצא. עבדתי אז ברפת, ואם אני יוצא הרי לא יהיה מי שימלא את מקומי... אבל למזלי, הרוב בשיחה חשב אחרת, אולי מתוך הערכת התרומה שלי לתרבות המקומית וגם מחוץ לקיבוץ, והלימודים אושרו. באותם ימים פתח הטכניון החיפאי שלוחה בתל-אביב, שאחת המגמות בה הייתה גרפיקה. הגעתי לפגישה עם מנהל הבית-ספר ואמרתי לו שאני רוצה להירשם ללימודים. אוי, אמר לי המנהל, ההרשמה כבר נסגרה...
אבל אני מוכרח ללמוד, אני פשוט מוכרח. זה עניין של חיים ומוות בשבילי, אמרתי לו בקול נסער.
הוא הביט בי, ולאחר רגע אמר שהוא מתרשם מהלהט שלי ללמוד והוא יכניס אותי לרשימת המועמדים ללימודים, ואם אעבור את בחינת הקבלה...
בחינת קבלה? שאלתי-אמרתי, הרי אין שום סיכוי שאעבור את הבחינה הזאת: אין לי שום ידע בתחום הזה ואף פעם לא למדתי אותו! לא, בחינת קבלה לא באה בחשבון מבחינתי. אבל אני חייב להתחיל ללמוד, הוספתי, זה בשבילי עניין קיומי, חלום שאני לא יכול לוותר עליו...
המנהל, חובש כיפה, הביט שוב בעיניי לרגע ארוך. לבסוף עלה חיוך על פניו.
אתה יודע מה? - אמר לי - אני מאמין שתצליח בלימודים ואני מאשר לך אותם. התקבלת.
ככה התחלתי ללמוד גרפיקה - המשיך חברי בסיפורו - ובאחד הימים הראשונים היה לנו שיעור על צבעים: קיבלנו ערכת מכחולים מקצועית של מספר מכחולים, בעוביים שונים, ושלוש קופסיות צבע, אדום-צהוב-כחול, ואז התבקשנו לצייר נוף כלשהו. המורה, שעבר בינינו, נעמד לידי ושאל אותי בתדהמה: תגיד, אף פעם לא החזקת מכחול בידיים שלך? ואני, שאת כל העבודות הגרפיות שלי עשיתי עם עפרונות וגירים צבעוניים ושהיה לי רק מכחול פשוט אחד ושמעולם לא ציירתי על לוח ציור אלא רק על הרצפה, עניתי לו שאת התשובה שלי יוכל לספר לאשתו בערב כדוגמה לשאלה 'מהי אמנות?'. לפני שיצאתי ללימודים - סיפרתי למורה - עשה לי הקיבוץ תערוכה ענקית בחדר האוכל, תערוכה של 200 עבודות שלי, כמחווה של הערכה לאמנות שלי. אז מי צודק יותר בשאלה האם זו באמת אמנות, שאלתי אותו, 250 חברי הקיבוץ שרבים מהם התפעלו מהתערוכה ושיבחו את העבודות שלי, או שאתה הוא הצודק? המורה היסס לרגע ואז אמרתי לו: אתה צודק ולא חברי הקיבוץ. אתה צודק, כי אתה למדת אמנות ומבין מהי אמנות, ואתה אמן בעצמך ויש לך את הידע והיכולת להגדיר מהי אמנות. זאת בדיוק הסיבה שאני רוצה ללמוד, כדי שאהיה באמת אמן...
אז אני מניח שלא פרשת מהלימודים בגלל שלא ידעת להחזיק מכחול, אמרתי בחיוך.
נכון - השיב לי - לא פרשתי. למעשה, במשך השנתיים האלו נהניתי מאוד מהלימודים ואפילו סיימתי אותם בהצטיינות. ואז יום אחד הלימודים הסתיימו ואני חזרתי לקיבוץ. חזרתי לעבוד ברפת, אבל לא חזרתי יותר אף פעם לגרפיקה...
הסתכלתי בו בהפתעה, לא מבין.
למה? שאלתי.
כי הסתבר לי שהאמנות שלי לא חשובה בכלל לקיבוץ - ענה לי - שהיא חסרת משמעות בעיני המנהיגות של הקיבוץ, מיותרת בעיני מי שבאמת קובע.
רגע... לא קיבלת סטודיו וימי אמנות, כמו שהיה נהוג בקיבוץ של פעם? שאלתי בזהירות.
לא זה ולא זה - ענה בעגמומיות - לא ביקשתי ימי אמנות, כי לא הרגשתי שיש לי צורך בזה, אבל כן ביקשתי מקום. היה חדר מסוים אחד פנוי באחד הצריפים הישנים של הקיבוץ, חדר שחשבתי שמתאים לסטודיו, אבל כשפניתי למזכירות עם זה, אמרו לי שהחדר הזה משמש כחדר אירוח לפעילי ואורחי המפלגה שבאים מדי פעם לקיבוץ, ואי-אפשר לפנות אותו למטרה אחרת. כששאלתי איך אמשיך לצייר ולהכין מודעות, אמרו לי שאמשיך ואעשה זאת כמו פעם, לפני שלמדתי...
שתיקה כבדה השתררה.
פתאום חשתי שאני חייב לראות שוב, לפחות פעם אחת, את מה שנשאר בזיכרוני מאותן שנים, מאותה תקופה רחוקה שהייתי בה בקיבוץ.
נשארו אצלך או בארכיון של הקיבוץ מודעות או צילומי מודעות שלך מהתקופה ההיא? שאלתי בתקווה.
לא, לא נשאר שום זכר מהכרזות והמודעות שלי, ומאז גם לא נגעתי יותר בגיר או במכחול... סיים 'גורילוקו' את סיפורו בקול שקט, סדוק.
שוב השתררה דממה, וכשהצצתי לכיוונו היה מבע פניו עצוב ועיניו, כך נדמה היה לי, נצצו באור מנורת מטבח ביתו שבו ישבנו.
. . . . .
אפילוג
מספר שבועות לאחר הפגישה המסופרת, ניגשתי לארכיון הקיבוץ וביקשתי מהארכיונאית לעזור לי באיתור עבודותיו או צילומיהן, שכן לא האמנתי שלא נשאר זכר מהן. ואכן, לשמחתי, כעבור יומיים התבשרתי מפיה שיש בארכיון מודעות-כרזות רבות, פרי יצירתו של 'גורילוקו'.
בעזרת צלם הארכיון, הונצח מבחר קטן מהיצירות וקובץ-נכרך לחוברת צנועה שנמסרה לידיו של גיבור סיפורי, ידיד נפשי, אליהו רובינשטיין.
צ.א.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים ו-11 חודשים היי אהבתי מאוד את הסיפור שלך! סיפור על אנשים וחלומות. חני
הסיפור הוא הכי הכי קיבוץ, עצוב ושמח עם כל המשתמע, חברה סוציאליסטית, הקיבוץ אף פעם לא התיימר להיות משהו אחר.אולי זו הסיבה
שקיבוצים התפרקו ונושלו וכיום הם במתכונת חדשה לגמרי.
למרות הערגה הבלתי נלאית שלי לקיבוץ הישן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים ו-11 חודשים תודה עם פידבק צד
כמי שחווה את הפער בין החלום האוטופי (חברה נאורה-שוויונית-סובלנית-נדיבה ושאר 'הבטחות' והצהרות יפות) לבין המציאות (עוולות, קיפוח, שררה וכו') של חיי הקיבוץ, בעבר ובהווה כאחת, נראה לי ששום דבר מהותי לא השתנה, אולי רק נעשה בוטה יותר...
צד"י. אל"ף.
אגב, גם אני מתגעגע לקיבוץ הישן (אבל זה קשור לזיכרונות ילדות ונעורים ולא לממסד הקיבוצי)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
