פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 5 שנים ו-11 חודשים מלידה לקבורה - פרק א בסיפור חיי. rimbaldi

  - היא לבשה תחפושת של חתלתולה שחורה, טיפסתי אחריה בסולם הפעילות והבטתי בערגה בזנב הזקור שלה.
  פורים 1978 התמונה הראשונה שזכורה לי מהילדות.
  נולדתי בקיץ 1973, חודשיים לפני מלמת יום הכיפורים, את שנות הילדות הראשונות אני לא זוכר, הזיכרון שלי מתחיל ב 3 תמונות מגיל הגן.
  התמונה הבאה זה שאמא מעבירה אותי ואת טל חבר שלי את הכביש ומשם אנחנו ממשיכים ברגל לבד . כן לבד... כמעט קילומטר לבד – כנראה שבסוף שנות ה 70 היתה כאן תחושת בטחון גבוהה יותר מהיום. (מה זה אומר עלינו?)
  
  - תמונה מס' 3 / צלקת מס'1: המיוחד
  - .
  אמא שלי מגיע לשיחה עם הגננת בגן . אני זוכר את התיק שלה שהייתה לו צורה של אגס לא יודע אם זה הדמיון הפרטי שלי או שעוד כמה ממכם מרימים גבה בהבנה. לא רק שהייתה לתיק צורה של אגס התיק גם היה ירוק.!
  בכל מקרה השיחה עם הגננת הייתה טעונה אני רק זוכר "יש לו הרבה פוטנציאל", "אין לו קואורדינציה", "לא רגוע", "אמוציונלי".
  לא יחסתי לזאת כלל חשיבות כי כנראה שהמילים האלה ליוו אותי עוד מקודם כי הם פשוט חלפו ליד האוזן.....בדרך הביתה אני זוכר ששאלתי את אמא שלי למה היא באה , והתשובה שלה הייתה "אל תדאג, אתה שנה הבאה עולה לכיתה א".
  זה כל מה שהספיק לי לשמוע , כי לא זכור לי עוד כלום עד יום ראשון כיתה א.
  
  - שלום כיתה א.
  1.09.1979- 06.30 אלי קום , אנחנו צריכים לראות איפה התחנה ממנה יוצאת ההסעה ל ביה"ס.
  למה אני לא הולך ברגל עם טל לכיתה א בביה"ס ליד הבית?.
  כי הגן החליט לשלוח אותך לביה"ס הזה ואי אפשר להתווכח איתם.
  המרדנות, פרנויה וחסר האמון בכל מערכת עדיין לא נולדו אצלי אבל "ההריון" התחיל.
  כבר ביום השני ללימודים הרגשתי שמשהו מוזר בביה"ס הזה.., שתבינו בגיל 13 הגעתי לאמא שלי ז"ל לגובה הכתף בלבד, אמא שלי הייתה בשיא גובה 156סמ.. עכשיו דמיינו איך נער בן 13 בגובה 140 סמ (בערך) היה נראה בגיל 6, נראה לי שהבדיחה הנדושה על אבנים בכיסים ברוחות החורף התחילה ממני..
  בקיצור כבר ביום השני התחילו לגשת אלי ילדים כדי שאגן עליהם מילדים אחרים.. לא אשכח איך ילד בגודל של מקרר (הכל יחסי) מבקש ממני לשמור עליו כי ילד אחר מאיים להרביץ לו, והילד שרצה להרביץ רואה שאנחנו מדברים ומיד רץ להצהיר שהוא לא יעשה לו שום דבר ושהוא שמח שאני אשמור גם עליו... ידעתי כבר אז , לא חייתי בסרט משהו מוזר הולך כאן.
  מהר מאד למדתי לקרוא (לכתוב עד היום לא למדתי, ישר הקלדתי) וזכור לי היום בו הצלחתי לקרוא את שם ביה"ס : "ביה"ס X לחינוך מיוחד".
  הבנתי למה הכל מוזר לי במקום הזה , הבנתי למה אני לא רואה את רועי יותר , הרי איזה הורה רוצה שהילד שלו ישחק עם ילדים "מיוחדים"?? , רק שעברנו דירה שנה אח"כ היו לי חברים, את כל גיל 6 בזיכרון לאחור ביליתי לבדי ללא אף חבר שאני זוכר.
  
  חנוכה 1979, אני זוכר את הופעת ביה"ס , הייתי לבוש כמו סביבון והסתובבתי כמו סביבון. אני זוכר את אמא שלי בקהל זורחת מאושר (בראיה לאחור זה היה אחד הימים המאושרים בחייה), היא הגיע ביחד עם חברה שלה רונה ולא הפסיקה להתלחש איתה בחיוכים.
  אחרי ההצגה הבנתי , אמא אמרה לי שאני ממשיך את שאר שנת הלימודים בביה ס ליד הבית ולא אצטרך לנסוע באוטובוס בבוקר יותר.
  
  הילדים "המיוחדים" הבינו בשניה את מה שלקח חצי שנה למערכת "החינוך".
  
  בגיל 7 עברנו דירה, קומה 5 מול הים .
  בגילאים האלה הייתי ילד שנולד עם כפית זהב, ברמה החומרית כל אשר רציתי קבלתי אבל המשפחה התפרקה לי .
  בצד של ביה"ס וחברים ככל הנראה היה נפלא !, עד היום מלווים אותי חברים/אחים מאותם שנים
  כיתות ב ו ג זכורות לי כענן של טוב. הייתי תלמיד טוב עם ציונים טובים הייתי מוקף במורים שראו מעבר לכתב היד המזעזע ורצוף שגיאות שלי, שחיפשו את מהות ההבנה ולא נראות התפיסה.
  בין גיל 7 ל9 הבית התפרק:
  אחותי הגדולה השומרת הראשית שלי התגייסה לצבא וסיימה את תקופת מגוריה בבית ההורים, אחותי השניה חזרה בתשובה, נעלמה מהבית והקשר שלי איתה כמעט ניתק , אחי הגדול לא יכל לשאת את משאבת תשומת הלב שהייתי והלך להיות נער חוץ בקיבוץ.
  תוך שנתיים עברתי מהילד הקטן בבית לילד היחיד בבית , הפכתי להיות פרוייקט התיקון של הורי – כל הטעיות שהם חשבו שהם עשו עם אחי הגדולים "תוקנו " עלי.
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.