אני יושבת במטוס כולי התרגשות. אני הרי לא טסה לאנגליה כל יום. אבא ואני יושבים מדברים בשקט כדי לא להפריע לשער הנוסעים, זוללים m&m מסכי הטלוויזיה מנגנים ברקע. איך יכול להיות יותר מושלם? אני עומדת לבלות שבוע מדהים אם אבא שלי.
נסו רגע לדמיין את המטוס. שלושה מושבים בכל צד חיצוני, ועוד שלושה באמצע. אני ישבתי ליד החלון והמושב של האמצע לידנו ישבה ילדה בארך בגילי, אם סבא וסבתא שלה. מושב מאחוריה ישבו משפחה לא דוברת עברית עם נער בוגר עם תסמונית כלשהי שהוציא כולות מוזרים רוב הנסיע. בארך באמצע הנסיעה התחילה הילדה לחקות את הקולות שהוא מוציא לסרוגין במהלך שאר הטיסה. פיתאום כבר לא נהנתי הרגשתי דמעות בלתי רצוניות מבצבצות מעייני אותם דמעות שכרגע אני מוחה תוך כדי הכתיבה מעייני. שמתי אוזניות וניסיתי להתעלם ממנה, בתקווה שתפסיק והיא הפסיקה לחלק מהנסיעה. כששמעתי אותה חוזרת לחקות או אומרת לסבא וסבתא שלה "תראו, כבר למדתי את זה לגמרי בזמן הנסיעה". מוציעה מפיה קולות מעוותים. (הכלבה עפילו לא ניסתה להסתיר את הצחוק שלה או את המבטים!) נימאס לי. הורדתי את האוזניות וחיקיתי לתפוס את מבטה שהגיעה לכיווני להיתים קרובות, מפני שהחלון הקרוב ביותר למושב שלה החלון שלי. היא הסתכלה עלי לבסוף ותקעתי בה את המבט הכי מרושע ומגעיל שהצלחתי להפיק תוך סימן אצבע משולשת (מי שמכיר את הסדרה friends יש להם סימן מישלהם לאצבע משולשת) לא ציפיתי שהיא תבין אבל ההבנה שלי הספיקה. היא תקעה בי מבטים משונים עד סוף הנסיעה.
כשנחתנו עברתי לידה וסיננתי לה מבין שיני "הייתי מצפה שמישהי בגילך תדע להסתיר לפחות את רמת הטמטום שלה" והלכתי חיוך קטן נסוך על פני.
למרות רגע האושר הקטן הזה, הרגשתי רע כל כך שזו תחושה שקשה לתאר. מקווה שאם אתם קוראים את זה, ואי פעם התאכזרתם למישהו בגלל מוגבלויות שלו אתם אכולי אשמה, ומודעים לזה שאני שאנת אתכם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
