בינינו לבין עצמנו: כל המעשה באמיל בא לי בעצם בהסח-הדעת, בלי שצפיתי לו כלל. לאמתו של דבר, היה בדעתי לכתב ספור מסוג אחר לגמרי, ספור-מעשה איום ונורא, שבו נמרים יפחדו, ושניהם זו לזו תנקשנה, ודקלים ועצי תמרים כאגמון ינועו וכקנה יתגודדו מרוב אימה. ספור-עלילה מחיי ארצות הים הדרומי לכל-פרטיו ודקדוקיו. וגבורת-הספור נערה ממשפחת אוכלי-אדם, מנמרת ומקשטה בכתבת-קעקע וחוצה את האוקינוס השקט לכל רחבו, למען הגיע לסן-פרנציסקו ולקנות לה שם מברשת-שנים בבית-המסחר של דרנקוטר ושו'.
בספר עצמו, מנוקד המלל הארכאי והמקסים, והעתקתי פה בקפידה את פסקתו הפותחת.
כמי שעד היום מתבלת בשיחהּ מובאות מ'אמיל והבלשים', הקלאסי (למשל, על שבהיעדר שיח גלוי לב, חושבת אמו של אמיל כי חייהם בגפם יאים וטובים, ואין לה צורך במחזר חביב שייעשה לבעלה ולאביו החורג והמיטיב של בנה, אבל הילד כנראה, שואף לאב אוהב... ובה בעת, חושב אמיל שטובים חייו עם אמו לבדם, אבל אמו בוודאי זקוקה לבן-זוג, ולכן נכון יהיה לוותר למענה על העדפותיו...
והלקח, כמובן, הוא שמוטב ונכון וראוי לדבר בכנות, ולחלוק את מה שרובץ על הלב.
ואעפ"כ, למרות שאמיל מאכלס את ארגז הכלים התודעתי שלי, איני יודעת מניין הקטע הנפלא שלעיל, ואיני מזהה את הספר שזהו הקטע הפותח בו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
