פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 150 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-2 חודשים הקונצרט צד
הקונצרט
מאת צביקה אלון ©
האודיטוריום, אולם המופעים הגדול של קיבוץ מלכיה, המה אדם באותו יום חמישי של ראשית יולי שבו הסתיים כנס הקיץ של תזמורת בני הקיבוצים. קונצרט הסיום של שלושת התזמורות - הקשתנים הצעירים, הנושפים הצעירים ואנסמבל הקשתנים הבוגרים - עמד להתחיל.
על הבמה הגדולה נראו הילדים של תזמורת הקשתנים הצעירים קטנים וצעירים עוד יותר. חלקם - שהייתה זו, קרוב לוודאי, הופעה ראשונה בחייהם בפני קהל כל-כך גדול - עדיין נופפו מדי פעם בידיהם לעבר הוריהם וקרוביהם שבאולם, בעת שהתיישבו במקומותיהם וסידרו את התווים שלהם על גבי עמודי התווים. ההורים מצידם השיבו לילדיהם בנפנוף של אהבה, עידוד ושמחה.
גם בשורה שלפנינו נופף אב אל בתו שעל הבמה, כאילו שולח לה בידו את אהבתו-גאוותו ומעודדה לקראת המבחן המוזיקלי שלפניה. אף שרק עורפו נראה לעיני, הייתי מוכן להמר, אילו נפניתי להרהר בכך, שעל פניו של האיש 'מרוח' עכשיו חיוך גדול של גאווה והתרגשות. לעובדה שלא הרהרתי בדבר הייתה סיבה אחת פשוטה: אני-עצמי, מחייך 'למלוא הרוחב', גאה ונרגש, הייתי עסוק בנפנוף נמרץ לעבר זוהר, בני הכנר שעל הבמה, שהייתה זו בשבילו הפעם הראשונה להשתתף בתזמורת בני הקיבוצים.
האורות באולם עומעמו ואל הבמה עלתה מרכזת הכנס. לאחר שבירכה את הקהל ואת הילדים המנגנים, החלה המרכזת גם לדבר בהרחבה על העושר הפנימי שהמוזיקה מעניקה למנגניה, על החשיבות והכיף של הנגינה בצוותא, על הקיבוצים המארחים ועל התוכניות של הכנסים הבאים. בשלב זה - מכיר את הדברים מניסיוני הפרטי כנער מחצצר לפני כמה עשרות שנים - כבר היו עיניי עסוקות למדי בשיטוט חקרני של היושבים באולם, מחפשות טיפוסים מעניינים או התרחשויות בלתי שיגרתיות.
האור העמום לא איפשר לי להרחיק ראות או לגלות הרבה, אלא שאז קרה הדבר המדהים ביותר אולי שיכול לקרות באולם קונצרטים, התרחש המוזר והבלתי ייאמן כמעט: ברגע שהמנחה סיימה את דבריה, שניות ספורות לפני שמנצח התזמורת הניף את שרביטו כדי להתחיל בקונצרט, ראיתי את האיש בשורה שלפנינו - אותו אב שנופף בתחילת הערב לבתו שעל הבמה - מוציא מכיסו שתי ספוגיות קטנות בצבע כתום-צהוב ותוחב אותן באוזניו...
"תראו," לחשתי לבתי ולאשתי שישבו לצדי, "האיש הזה שיושב לפנינו, משתמש באטמי אוזניים..."
אף שלא יכולנו לדבר בקול רם כדי לנסות לברר ולהבין את שראו עינינו - צלילי חלקו הראשון של הקונצרט, "סימפוניית הצעצועים" של מוצארט, כבר נוגנו-נשמעו באולם – ריחפו, דומה, השאלות והתמיהות באוויר: האם ייתכן שהאיש אינו סובל את נגינתה של בתו? האם היא מזייפת, אולי, עד כדי הכרח לסתום את האוזניים? ואם אכן כך הוא, האם היא נענשת על זיופיה האיומים? רגע... אולי יש כאן משהו אישי נגד מוצארט ואולי האיש פשוט אינו סובל בכלל מוזיקה קלאסית? או שמא להיפך, הוא דווקא מאוד אוהב מוזיקה קלאסית ואינו יכול משום כך לשאת את נגינתם-חריקתם של תלמידים מתחילים? ואולי בכלל מדובר כאן בבריאותו של האב - נאמר רגישות יתר של עור התוף לצלילי כינור ענוגים, עד כדי כאב ממשי, עד כדי צורך באאכ"ך (אטימת אוזניים כינורית כרונית)?
הסתכלתי פעור עין ואישון, כמהופנט, באוזניים שאטמיהן בהקו בחושך למרחוק, אך כעבור מספר שניות אילצתי את עצמי לחדול מכך וניסיתי להתרכז במה שקורה על הבמה - בכל אופן, בני מנגן שם בפעם הראשונה בחייו את "סימפוניית הצעצועים"...
מדי פעם, בכל זאת, הבלחתי הצצות מהירות לעבר האיש האטום ולמשך חלקיקי השנייה הללו ניסיתי - לשווא כמובן - למצוא פתרון כלשהו לתעלומה.
האב הפקוק נראה, באופן טבעי אולי, כמי ששקוע בעולם אחר ולא באולם הקונצרטים. לאט-לאט קיבל ראשו את הנטייה המוכרת כלפי מעלה, ובשקט היחסי שהשתרר כל פעם שהתזמורת הגיעה לקטע שקט או לסוף משפט מוזיקלי, הייתי יכול להישבע שאני שומע מכיוונו קול נחרה קלה...
נגינת תזמורת הקשתנים הצעירים הסתיימה והקהל, האוהד מראש, כיבד את הנגנים ואת מנצחם בתשואות סוערות.
לאחר שניות מספר הועלו האורות באולם. ילדי התזמורת המסיימת ירדו מהבמה והחלו מצטרפים אל משפחותיהם שבקהל, בעוד התזמורת הבאה בתור תופשת את מקומה על הבמה.
שוב הצצתי לכיוונו של האיש בשורה שלפנינו - האטמים נעלמו מאוזניו...
מחיאות הכפיים והאור באולם העירו-החזירו אותו למציאות הקונצרט ולא היה ברצונו, כך שיערתי, לפגוש את בתו כשאטמים באוזניו אלא, סביר להניח, עמוק בכיסיו.
"ניגנתם נהדר, היה יופי של קונצרט!" אמרתי לבני, כשהצטרף אלינו, וחיבקתי אותו בגאווה. מזווית העין ראיתי את שותפתו לנגינה, הכנרית הצעירה, בתו של האיש עם אטמי האוזניים, מתקרבת אל אביה.
לא ממש שמעתי את דבריו של האב אל בתו בשעה שחיבק אותה בחום – בגלל המולת סוף הערב ששררה באולם - רק ראיתי חיוך של אושר מתפשט על פניה ואני מניח, איפוא, שהייתה זו מחמאה שאמר באוזניה, אולי אפילו בנוסח דומה לדבריי שלי, משהו כמו "נהניתי מאוד מהקונצרט, חמודה שלי... ניגנתם יוצא מהכלל..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
