פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 368 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים תרועת חג צד
תרועת חג
מאת צביקה אלון © / מתוך ספרי "בושם מהול"
לא שאני חושב את עצמי ללא-יוצלח, חסר כישורים וכישרונות כלשהם. ממש לא. נהפוך הוא, כפי שנהוג לומר. בעצם, אני מחזיק מעצמי כאדם בר-מזל מהבחינות הללו – כישורים וכישרונות – ואף נהנה מכך במידה מרובה בהחלט, על אף שאינני מתכוון לפרט כאן בעניינים אלו משום הוראתו-נזיפתו של "יהללך זר ולא פיך". עם זאת, נדמה לי לפעמים שאנשים אחרים, בדרך כלל הוריי, מהללים אותי בהגזמת יתר, מעבר למידה הנכונה, ומייחסים לי יכולות וכישורים הרבה מעל המציאות.
דוגמה אחת לכך, למשל, היא עניין יכולותיי הלימודיות כילד, כנער ואפילו כסטודנט. נכון הדבר שאף פעם לא היו לי בעיות מיוחדות בהבנת חומר לימודי, בעיקר לא בתחום הריאלי של פיזיקה, מתמטיקה, כימיה וכו'. עם זאת, בתחומים אחרים כמו תנ"ך, היסטוריה או ספרות, היו לי שפע בעיות מיוחדות, מה שלא מנע מהוריי להתעלם מכך לחלוטין ולדקלם תמיד במפגשים המשפחתיים בפני קרובים וידידים, את המשפטים הגורפים: "הוא תלמיד מצטיין… צביק'לה, ספר לפפה ודוד (או לדודה אסתר או הדסה או ציפורה ובעליהן) כמה קיבלת במבחן האחרון בחשבון…", או "הוא נבחר לסטודנט מצטיין… הדיקן אמר לנו שהעולם עוד ישמע עליו…"
תחום נוסף, שבגינו בעצם נכתבו השורות הללו, הוא יכולותיי המוזיקליות. הסתירה המהותית הזו, שבה נפתח הסיפור, בין היכולת והכישורים האמיתיים שלי לבין איך שתוארו ע"י דורשי הצטיינותי, באה יום אחד לכדי ביזיון וקצף של ממש ולמעשה נחרטה כאות קלון מביש בתולדותיי כנער מנגן, הן מבחינתי והן מבחינתם של שאר מסובי ליל הסדר של 1964 – כל חברי הקיבוץ ואורחיהם (ביניהם אימא ואבא שלי, שני אחיי, דודה אסתר ובעלה משה), ובעיקר מבחינתו של מנצח המקהלה המהולל של קיבוצנו באותם ימים, שולק (שאול) גולדוואסר, שהיה גם המורה למוזיקה של כל ילדי הקיבוץ.
קריירת הנגינה שלי כחצוצרן החלה בשלהי כיתה ו' ונמשכה ארבע וחצי שנים לערך. היה זה שולק עצמו שהציע לי לנסות את החצוצרה ככלי נגינה אישי, נוסף על החלילית שעליה נאלצו-חוייבו כל הילדים לנגן. אחד הנימוקים שלו, אני זוכר, שגרמו בסופו של דבר לתשובה חיובית מצדי, היה שעליי להשקיע ולטפח את 'המוזיקליות הטבעית' שלי ושהדבר יביא לי בעתיד הנאה, יוקרה ועניין רב נוסף על הפיתוח הבריא של ריאותיי. את נושא איטיות הביצוע וההתבלבלות התדירה של עשר אצבעותיי בנגינה על החלילית, בעיקר בכל מה שקשור לדיאזים ובמולים, פטר שולק בביטול. זה כלום – אמר לי בידענות – בחצוצרה מנגנים רק בשלוש אצבעות של יד אחת. מה ששכח להגיד לי, ובכך זרע את זרע הפורענות של פסח 64', הייתה העובדה שעל מנת להפיק את הצלילים הנכונים בנגינה בחצוצרה, צריך עבודת שפתיים משובחת. אבל כדי להבין את מה שאירע באותו ליל הסדר האמור, כדאי להתחיל מהתחלה…
המורה הראשון שלי לחצוצרה היה עולה חדש מהונגריה, נדמה לי ששמו היה יואכים. פרט ונוסף לחמשת הצלילים הראשונים – דו-רה-מי-פה-סול – שני אטיודים בסיסיים והבית הראשון מהשיר "יונתן הקטן" שהצליח יואכים לגרום לי להפיק מהכלי, מה שאני זוכר מארבעת החודשים שביליתי בחברתו אחת לשבוע בקונסרבטוריום בחדרה, היה שאסור לי לנפח את השפתיים בזמן הנגינה.
אחרי יואכים בא מנפרד, עולה חדש מאוסטריה, שלימד אותי במשך שנה וחצי את שאר צלילי סולם התווים וגם כמה שירים מהסרט המוזיקלי "היידי בת ההרים". את מנפרד החליף פיליפ, עולה חדש מצרפת, שאמר לי – אולי בגלל הבדלי גישות לאומיים בחינוך המוזיקלי ואולי סתם בגלל השנאה שבין העמים – לשכוח את כל מה שלמדתי מיואכים וממנפרד והתחיל ללמד אותי הכל מהתחלה, כולל אישור לניפוח הלחיים אבל רק בצלילים הגבוהים. פיליפ גם לימד אותי את "אלואטה שונטי אלואטה" ואת הפתיחה ל"מארסילייז".
אחרי שמונה חודשים עזב פיליפ את הארץ מאוכזב ומיואש – לא בגללי, בגלל הארץ! – ואת מקומו תפס יהושוע, שהיה יליד הארץ אבל לא היה לו מושג בחצוצרה (הוא היה מורה לכינור, אבל קשיי פרנסה אילצו אותו לתת שיעורי מוזיקה גם בכלים אחרים – תופים, חליל צד וחצוצרה).
בתקופת יהושוע הרגשתי – איך לא – שאני מתקדם אחורה, ורציתי לפרוש מחיי המוזיקה. שוב היה זה שולק ששיכנע אותי להמשיך ולנגן. הוא היה ממש זקוק לי: אז כבר התחלתי להשתתף בתזמורת המקומית - שיחד עם המקהלה המפוארת שבניצוחו הייתה נכס חברתי-תרבותי בכל חגי הקיבוץ ובעיקר בפסח – ואני, באי-רצון בולט, הסכמתי להמשיך ל'תקופת ניסיון' אבל לא עם יהושוע.
כך הכרתי את אלכסנדר, עולה חדש מרוסיה, שהיה איש מוזיקה אמיתי: חצוצרן מעולה ומלחין בפני עצמו וגם מורה מצוין וממנו, בעצם, התחלתי לקבל מיומנות נגינה כלשהי, אפילו שזה היה בבחינת 'מעט מדי ומאוחר מדי', כפי שהייתי עתיד להוכיח זאת במספר הזדמנויות בהמשך ובעיקר, כמובן, בפסח 64'.
עיקר הבעיה עם אלכסנדר, הייתה הנחישות והרצון שלו 'לחבר' אותי אל המוזיקה הקלאסית, בעוד אני נמשך דווקא אל המוזיקה הקלה והרוקנ'רול. וכך, בעוד הוא מטיל עלי להכין קטעי נגינה משל באך, מוצארט, טלמן ואחרים, אני הייתי מתאמן לקראת השיעור בעיקר דווקא על השירים של אלביס פרסלי – "עכשיו או לעולם לא", "האם את בודדה הלילה", "רוק בבית הסוהר" ושאר להיטי ענק של 'המלך' – ועוד יותר ובעיקר על הנעימות הבלתי נשכחות "ג'וליה", "קומה פרימה", "אמריקנו", "ג'בה", "אנג'לינה" ורבות אחרות, של 'האיש בעל חצוצרת הזהב', הלא הוא אדי קלברט האגדי.
על אף הביצועים הלא-מי-יודע-מה שלי (בלשון המעטה…), הרי שבאותה תקופה ממש אהבתי לנגן. אפילו השתתפתי בשני כנסי תזמורת בני הקיבוצים, בתפקיד הלא מחמיא אומנם של 'חצוצרה שלישית', אך עם הצלחה חברתית לא מבוטלת בכנס הקיץ השני, בדמותה של נגנית קלרינט מצודדת מקיבוץ אחר, שהסכימה לצאת איתי ערב אחד לאכול גלידה בעיר הסמוכה. לצערי לא היה לגלידה 'טעם של עוד' מבחינתה, כך שאת הדרך הביתה עשיתי במצב רוח מינורי ביותר. כאילו להוסיף מלח על 'פצעי האוהב' שלי, גיליתי, כשירדתי מהאוטובוס, לאחר שכל הדרך עמדתי במעבר הדחוס באנשים מזיעים ודוחפים, שמישהו מנוול כייס אותי במהלך הנסיעה… אבל נחזור לעניין הנגינה.
לאחר קצת למעלה משנה עם אלכסנדר נפרדו דרכינו – הוא עבר לגור בצפון הארץ – ולחיי המוזיקה שלי נכנס פרידריך, עולה חדש מגרמניה.
היום, לאחר הרבה שנים, אני מבין שחלומו של פרידריך היה בעצם ל כ ת ו ב מוזיקה ולא ללמד נגינה. כבר בשיעור הראשון, לאחר פחות משלוש דקות שניגנתי בפניו, הוא הפסיק אותי ואמר שאני מנגן יפה מאוד ושהוא רוצה לתת לי חומר חדש לשיעור הבא – את הפתיחה ל"ריגולטו" מאת ורדי. לתדהמתי, במקום לתת לי תווים מודפסים של היצירה, הוציא פרידריך מתיקו דף ענקי לכתיבת תווים והחל למלא בו בעיפרון – מהזיכרון ובזריזות מרשימה, יש להודות – את התווים על גבי החמשות הריקות. הכתיבה נמשכה עד סוף השיעור. גם השיעור השני, לאחר ארבע דקות נגינה בלבד, הוקדש בעיקר לכתיבת תווים מחודשת של מארש ה"כוכבים ופסים לנצח" של סוזה ולכך גם הוקדשו השיעורים הבאים: "מחול החרבות" של חצ'טוריאן, פרק האביב מתוך "עונות השנה" של ויוואלדי ובתור 'פינאלה', שלושה שבועות לפני פסח 64', שלושת הפרקים של הקונצרט המפורסם לחצוצרה של היידן. למותר לציין שלמדתי רק תווים ספורים מתוך כל היצירות הללו, הן משום שהיו הרבה למעלה מיכולת הביצוע שלי, הן משום שלא ניתנה לי ההזדמנות להשמיע אותן, והן משום שהמשכתי, כמובן, להעדיף את 'הקלאסיקה' – מבחינתי – של פרסלי וקלברט.
לא אהבתי את השיעורים של פרידריך ומהר מאוד גם הפסקתי להתאמן לקראתם. לשם מה לאמץ את השפתיים והריאות (שלי), אם ממילא רוב השיעור מוקדש לכתיבה (שלו)?
למעשה, כבר מהשיעור הראשון התחלתי להרגיש כלפי פרידריך חוסר סבלנות מסוים, שהפך במהרה לטינה של ממש. עד כדי כך הגיעו הדברים, שלפני כל שיעור התפללתי לאלוהי המוזיקה ש"יעניש" אותו באיזו מחלה או אפילו בתאונת דרכים קלה כדי שהשיעור לא יתקיים. במקביל הפסקתי כמעט להתאמן ואפילו לנגן להנאתי לא היה לי חשק פעמים רבות.
במציאות מוזיקלית שכזו – קל לנחש – אך טבעי היה הדבר ש'אפספס' שניים-שלושה צלילים בתרועה להנפת הדגל בעת מסדר תנועתי גדול, שאזייף את תחילתה של נגינת "התקווה" בסוף מפקד הקיבוץ ביום העצמאות, או שאתבלבל בזמן הקטע שלי בקונצרט סיום השנה של האולפן למוזיקה. ואכן, כל ה'בושות' הללו, לצערי ובעיקר לצער קרובי משפחתי ההמומים, קרו לי באותה תקופה איומה זו בהדרכתו של פרידריך. אני לא טוען, כמובן, שעד אז הייתי מחצצר מרשים במיוחד. למעשה, יש להודות, הייתי ונשארתי כל השנים 'חצוצרה שלישית' ברמתי ביחס לשנות לימודי הנגינה שלי, אך מצבור כזה של מעמדים מביכים וממיטי חרפה התרחש רק באותה שנה זכורה לרע זו.
אבל השיא, כפי שיסופר סוף-סוף, נקבע בפסח 64'.
ערב פסח בקיבוץ – בכל הקיבוצים, בכל רחבי הארץ – זאת יש להקדים ולומר, היה בשנות ה-60 וה-70 לא סתם חג אלא סמל. סמל להוויה תרבותית חדשה-מתחדשת ומקורית, אלטרנטיבה חילונית למסורת הדתית שראשוני הקיבוץ, חלוצי ההתיישבות העובדת, ביקרו אותה בחריפות.
בליל הסדר הקיבוצי היו מסובים בחדר האוכל, סביב שולחנות החג העמוסים כל טוב, מאות אורחים מהעיר, קרובי משפחה וידידים של חברי הקיבוץ, יחד עם משפחות החברים, קוראים מהגדות 'חילוניות' - התנועות הקיבוציות הוציאו-הפיקו הגדות כאלו, בעלות טקסטים אוניברסליים ו/או שלקוחים מההיסטוריה הקרובה של עמנו, והיו קיבוצים שאפילו הפיקו הגדות 'פרטיות' בשם הייחוד וגאוות היחד של קהילתם – ובמהלך כל הערב, בנוסף לקריאת ההגדה, היה כל הקהל העצום הזה חוזה-משתתף במסכת עשירה של קטעי משחק, קריאה מההגדה, ריקודים, נגינה ושירת מקהלה.
כשמדובר במקהלה, יש לומר במלוא הצניעות והכנות, הרי שלמקהלה של קיבוצנו, המקהלה של שולק, יצא מוניטין של אחת מן המשובחות בכל רחבי הארץ. בנוסף לשירי חג וטבע מקובלים ("הנה הסתיו עבר", "נצא השדה", "הא לחמא עניא", "ומשה היכה בסלע" ועוד), קטעי מוזיקה קלאסיים ("בריאת העולם" של הנדל, פרק האביב מ"עונות השנה" של ויוואלדי וכו') קטעים חגיגיים במיוחד, ציונים-סוציאליסטים ("הך פטיש", "האינטרנציונל") ושירי תקומה ושואה ("שיר הפרטיזנים", "אשרי הגפרור"), נוסף לכל אלו היו במסכת המוזיקלית מספר קטעים ששולק עצמו כתב. אחד המרשימים שבהם, אם לא המרשים בכולם, היה "תרועת חג" – נגינת סולו של חצוצרה יחידה, תרועה חגיגית-נוצצת ומלאת הוד, שפתחה את הערב.
הפעם הראשונה שביצעתי את התרועה בביצוע 'נקי' ומרשים, הייתה בפסח 63'. הייתי אז בשיא יכולתי המוזיקלית ואף שהקטע היה קרוב לקצה גבול הצלילים הגבוהים שלי ולמרות ההתרגשות של עמידת יחיד מול קהל רב, ניגנתי אותו בצורה הטובה ביותר ששנינו, שולק ואני, היינו יכולים לאחל לעצמנו – מדויק, מבריק, חגיגי, מלהיב – ורעם מחיאות הכפיים של הקהל עם סיום התרועה, במשך שניות רבות, היה הקול המתוק ביותר ששמעתי באוזניי מעודי.
ואז הגיע פסח 1964.
התזמורת תפסה את מקומה במרכז הבמה הגדולה ומאחוריה, חלק על הבמה עצמה וחלק על שרפרפים מיוחדים לכך, עמדו חברי וחברות המקהלה. סביב השולחנות הארוכים והעמוסים ישבו בצפיפות, אך ברוב המולה שמחה, למעלה מ- 800 אורחים וחברים, גברים, נשים וטף.
הטקס עמד להתחיל.
שולק, מעמדת המנצח שלו, רמז לי לגשת אל מקומי בקדמת הבמה ואז נפנה אל הקהל והרים את שרביט המנצח שלו בבקשת שקט. המולת הדיבורים וקולות הצחוק הפכו לרחש ואז השתתקו לגמרי.
דממת קודש חגיגית השתררה באולם.
הגשתי את פיית החצוצרה אל שפתיי ואז, בהבזק של חלקיק שנייה, ירד עליי מסך אטום. הרגשתי גל חום מתפשט בגופי ופי נעשה יבש. לא ראיתי את הקהל שלפניי, לא זכרתי באיזה צליל עליי להתחיל ובטח לא כיצד להמשיך. הצליל הראשון – בגלל היובש בפי – נשמע כאיוושה חזקה של רוח וגם הצליל השני, שיצא איכשהו לאוויר העולם, היה שגוי ומרוסק.
הפסקתי את הנגינה.
יכולתי לשמוע את רחש קולות התמיהה של הקהל כשהצצתי הצידה, לעברו של שולק, בבקשת עזרה אילמת.
דו גבוה – ראיתי אותו לוחש לי בפנים סמוקות – אתה מתחיל בדו גבוה…
הרטבתי בלשוני את שפתיי החרבות, לקחתי אוויר מלוא ריאותיי, הצמדתי את פיית החצוצרה בחוזקה אל פי ושוב התחלתי לנגן.
זה המקום להסביר, למי שאינו מכיר את החצוצרה, שהצלילים המופקים ממנה תלויים בשלושה גורמים: מצב האצבעות (האיצבוע) על הכלי, מצב השפתיים ועוצמת הנשיפה. כדי להשמיע דו גבוה וגם נמוך, האצבעות לא לוחצות על שלושת הפיסטונים (הבוכנות שמשנות את אופן זרימת האוויר בחצוצרה). מה שצריך לקחת בחשבון הוא שאותו איצבוע מתאים להפקת צלילים נוספים – סול, מי גבוה, סול גבוה ושוב דו גבוה-גבוה.
וכך צליל הפתיחה שהשמעתי הפעם היה אומנם צלול וחזק, חגיגי ונקי, אלא שהיה זה – למרבה הצער ובלי שאבחין בכך – סול ולא דו! מכאן ואילך לא הייתה שוב דרך חזרה ואני עמדתי שם, בלא שיהיה לי שמץ של מושג מה אני מנגן (הטעות הראשונית הובילה אותי לנגן "יצירה" חדשה, איומה וצורמת) ופשוט זייפתי את כל צלילי התרועה המקורית. רק על הקצב, שמשום מה נשאר בזיכרוני, שמרתי לאורך כל הקטע.
כשסיימתי, שרר שקט מוחלט באולם. דממה. אחר-כך נשמעו כמה מחיאות כפיים מהוססות מהקצה הרחוק של האולם, אך הן גוועו מיד. הרגשתי שפניי אדומות-לוהטות מחמת הבושה וכשהצצתי לעברו של שולק, ראיתי שפניו שלו כמעט סגולות. הוא נעץ בי מבטים מזרי אימה וידעתי שאילו ניתן לו, היה חונק אותי במקום.
במקום לחזור אל מקומי בתזמורת, כפי שהייתי אמור לעשות, ירדתי מהבמה ויצאתי, בראש מושפל ובעיניים שהחלו להתמלא בדמעות, אל מחוץ לחדר האוכל.
בחוץ, בחושך, כבר עברו בלוטות הדמע שלי לפעול במלוא העוצמה. עמדתי שם עם החצוצרה שמוטה בידי, מקנח מדי כמה שניות בידי הפנויה את אפי ועיניי הממולאים בתנועת נכאים, משחזר בדמיוני שוב ושוב את המעמד האיום ביותר בחיי, מקווה-מתפלל לסליחה ומחילה משולק (מה שבאותו רגע נראה חסר סיכוי לחלוטין), מתייסר על הבושה שגרמתי למשפחתי (כולל לדודה אסתר ובעלה משה) ומקלל-מאשים את המורה שלי, פרידריך ("הנאצי הזה!…"), שבעטיו ירדתי ברמת נגינתי – הכל בעת ובעונה אחת.
כעבור כמה דקות יצא אבא שלי. הוא נזף בי שאני בוכה והזכיר לי, בעצבנות גלויה, שאני כבר בכיתה י' וגם הוסיף – כדי להמעיט מחשיבות העניין אני מניח – שהוא עצמו אפילו לא הרגיש שזייפתי ורק מאימא שלי הוא הבין מה גרם לי לצאת החוצה. אחר-כך הוא הציע לי, עדיין בקול הנוזף-הקשה שלו, לחזור פנימה ואני אמרתי "עוד מעט...".
אחרי שאבא שלי נכשל בשליחותו, שלח אליי שולק מישהו מחבריי לתזמורת, לקרוא לי לחזור לנגן.
"הוא כבר נרגע מה'פאשלה' הנוראית שלך", אמר לי השליח ברוב חוסר טאקט, "ומבקש שתחזור"…
אמרתי "בסדר, עוד מעט..." והלכתי לכניסה השנייה, הראשית, של חדר האוכל לשטוף את פניי. אחר-כך חזרתי ונכנסתי פנימה ובראש מושפל עליתי שוב לבמת התזמורת והמקהלה והתיישבתי שפוף במקומי. שולק עשה מאמץ חינוכי לחייך אליי, אך שפתו התחתונה, הרוטטת והמתעקמת בעווית, הסגירה בבירור את מה שהתחולל עדיין באמת בנפשו.
בהמשך הערב לא ניגנתי הרבה במיוחד ולמעשה, ברוב הקטעים המוזיקליים, עשיתי רק 'כאילו' (הרמתי את החצוצרה אל שפתיי והפעלתי את הפיסטונים, אך לא נשפתי אוויר לתוך הכלי) וכך, לאמיתו של דבר, הסתיימה עבורי מסכת החג.
אינני זוכר כל-כך את סוף הערב ההוא וגם, למען האמת, אינני יודע להשיב על השאלה האם טראומת ההופעה השערורייתית שלי היא שגרמה לי להפסיק לנגן כעבור זמן מה, או שמא היו לכך סיבות אחרות.
אוכל רק לסכם, בסופו של סיפור, שמאותה תקופת נעוריי גדושת הצלילים, המקצבים, ההרמוניות והזיופים, נשארה לי – למזלי ולהנאתי – חיבה מרובה, ובעצם אהבה של ממש לצלילי החצוצרה. עם זאת, עד עצם היום הזה, אני מפגין כל אביב יחס קריר ומסויג כלשהו כלפי חג הפסח – גם, אני מודה, בגלל האלרגיה האיומה ששלל פריחות העונה גורמות לי – ואילו התרועות שמשמיעות חצוצרות בטקסים ממלכתיים ובמסדרים צבאיים למיניהם, עושות לי כל פעם מחדש 'עור ברווז', משום שלשמען אני תמיד 'נזרק' אחורה כמה עשרות שנים, אל זיכרון אותה תרועת חג מזויפת להפליא של פסח 1964.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-1 חודשים נפלא... חני
אולי אתה צריך לשמוח שכל כך הרבה
מורים נתנו בך אותותם. אני מניחה שלקחת משהו מכל אחד.
כשאני חושבת על כל אולי הייתי צריכה
להתאמץ קצת יותר בלימודי הפסנתר.
אך הרגשתי שמערימים עלי קשיים והפסקתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-1 חודשים ההשקעה ותמורתה צד
היי חני,
כל הישג, בכל תחום, כרוך בהשקעה (נוסף על כשרון טבעי בסיסי בתחום המסוים, כמובן). כנראה שבשנינו - את בפסנתר ואני בחצוצרה - 'לא בערה התשוקה' בנעורינו להישג מוסיקלי אישי, בוודאי לא בעוצמה כזו שתתגבר על הקשיים שבדרך . המזל הגדול הוא, שיש בחיים עוד המון עולמות וכיוונים להתפתחות ולהישגים ולעונג יצירתי (למשל כתיבה...), מה גם שהמוזיקה נשארה בליבי ותישאר תמיד ואני מקווה שכך גם המצב אצלך...
תודה ושנה טובה,
צביקה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
