פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 808 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים בוגדים צד
בוגדים / מאת צביקה אלון
בגיל 12 וחצי היה אסף ברגמן אחד מהילדים האהודים והמוערכים ביותר בכיתתו, קבוצת "דרור". הוא היה תלמיד מצטיין ו'יקיר' הצוות החינוכי כולו, תמיד חברותי ועליז, והרבה בנים - וגם, בעיקר, בנות - חיפשו את חברתו. אבל כל זה השתנה תוך שבועות ספורים, ברגע שאביו התחיל להלחם כנגד צעדי השינוי שעליהם החליטה האסיפה הכללית של הקיבוץ בשורה של שיחות קיבוץ ובשלוש הצבעות קלפי.
במשך למעלה מחמישה חודשים, מאז שצוות השינוי הביא-הגיש את הצעותיו להכרעת החברים, סער וגעש הקיבוץ הוותיק - רשימות בוטות פורסמו בדף המידע, ויכוחים סוערים התנהלו על המדרכות ובארוחות בין תומכי השינוי לבין מתנגדיו וסיסמאות מתלהמות נכתבו על גבי לוחות המודעות. אחד משיאי המאבק היה הנחתם בחשאי של שלושה מכתבי השמצה אנונימיים, גדושים בניבולי פה, בתאי הדואר של מתנגדי השינוי - מעשה שמזכירות הקהילה גינתה רק ב'חצי פה' ("אין מקום בקיבוצנו לשפה בוטה ופוגעת אישית כנגד חברים", כך נכתב בדיווח על תהליך השינוי שפורסם בדף המידע השבועי). שניים ממכתבים אלו הושמו בתא הדואר של משפחת ברגמן.
בהתחלה היה זה אורי, 'מלך הכיתה', בנו של מרכז המשק, שהתחיל להציק לאסף בהפסקות. אל אורי הצטרפו עד מהרה עוזי, אבנר ודן, שלושת חברי חבורתו הקבועה. "אבא שלך דפוק!", "תגיד לאבא שלך שיילך לעבוד במקום לדבר כל היום!", "תעזבו את הקיבוץ אם לא טוב לכם פה!" - היו מטיחים בפני אסף שהיה אוטם את אוזניו בידיו ומנסה, לשווא, להתרחק מהם. בהמשך הזמן גם היה לו נדמה שמרים, מחנכת הכיתה, שתמיד התגאתה בו והחמיאה לו, נעשתה כעת מרוחקת ומתעלמת ממנו. אבל הכי הכאיבה לליבו ענבל, שבה – בלי דעת – היה מאוהב כבר כמה חודשים.
"אסף," אמרה לו באחת מפגישותיהם הקבועות שלאחר הלימודים, "ההורים שלי אמרו לי שאתם, המשפחה שלכם, בוגדים בקיבוץ. זה נכון?". בפגישה הבאה ביניהם הודיעה לו ענבל שהחליטה - והודתה שלהוריה היה חלק בהחלטה - שלא להיפגש איתו יותר.
גם את המכות שספג בהמשך להצקות מידי אורי וחבורתו, קיבל איפוא אסף "בזכות" אביו, גיורא ברגמן, ד"ר לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, שבלהט מאבקו נגד מהלכי השינוי בקיבוצו "עשה צעד אחד רחוק מדי", כדברי יהודה, מנהל המפעל, כשפנה לערכאות. אבל, למעשה, אירוע המכות קרה מאוחר יותר, כמה שבועות לאחר שרקפת, מזכירת הקיבוץ, תלתה את סיכום הדיון בהנהלה החברתית בעניין המשפט על לוח המודעות. הדף הגדול שבראשו ה'לוגו' הרשמי והיפה של הקיבוץ, עם הדגשות במקומות החשובים וניסוח קיבוצי-חברי למופת ("הקיבוץ מכבד כל דעה... כל חבר זכאי לשאול שאלות ולקבל עליהן תשובות... הקיבוץ ישמור תמיד על צביונו הערכי-חברתי..."), הדף הזה היה מנוסח באופן קצר ותמציתי. ארבעה סעיפים היוו את הסיכום הממסדי: אל"ף - כל הליכי השינוי נעשו ונעשים על פי חוק; בי"ת - ההנהלה החברתית מגנה בחריפות את פנייתו של גיורא ברגמן לערכאות משפטיות ומצרה על שלא מיצה את הדרכים המקובלות בקיבוצנו לבירור ולעירעור לגבי סוגיות השנויות במחלוקת; גימ"ל - ההנהלה החברתית דוחה על הסף את דרישתו של גיורא, שהקיבוץ יממן את הוצאותיו המשפטיות; דל"ת - הקיבוץ ימשיך בדרך השינוי, שהרוב הדמוקרטי של חבריו רוצה בה.
את המכות 'חטף' אסף בהמשך, שלושה ימים לאחר שבית המשפט קיבל את עתירתו של גיורא ברגמן והורה על הקפאת תהליכי השינוי בקיבוץ. בית המשפט גם חייב את הקיבוץ להחזיר לגיורא את הוצאותיו הכספיות - הוצאות משפט ושכר הטרחה של עורך דינו - בסך 18,000 ₪. השמועות על ההתפתחות המשפטית עברו בין חברי הקיבוץ כאש בשדה קוצים ויומיים לאחר ההחלטה מצא גיורא את כל ארבעת צמיגי מכוניתו ללא אוויר, כשבא בבוקר למגרש החניה, בדרכו לנסוע לעבודת יומו באוניברסיטה.
המכות הגיעו יום נוסף אחר כך.
זה קרה בהפסקה הגדולה. אסף הלך לכיוון הספסל הקבוע שלו, ליד האיקליפטוס הענק בחצר בית הספר. על הספסל הזה היה מעביר בחודשיים האחרונים את הזמן שבין השיעורים, לאחר שחדל להשתתף בפעילויות ההפסקה של חבריו - "לך מפה... לך לשחק עם האבא הבטלן שלך!" אמרו לו חבריו בבוז ובלעג יום לאחר שנודע בקיבוץ על הצעדים המשפטיים שאביו נקט בהם. אבל הפעם, לפני שהגיע לספסל, השיגו אותו אורי וחבריו והקיפוהו במעגל עוין, מאיים.
"אבא שלך בטח מרוצה עכשיו," הטיח לעברו מנהיג החבורה, אורי, "אבל הוא לא יודע מה מחכה לו... הקיבוץ ינקנק אותו ואת כל המשפחה שלכם!"
"חתיכת זבל, זה מה שאבא שלך!... בוגדים - היום שלכם עוד יגיע!... אבא שלך עוד ישלם כפליים על הנזק שהוא גרם לקיבוץ!" הצטרפו אל אורי שלושת חבריו בקריאות של זעם.
אסף לא ענה להם. הפחד הציף אותו והוא רק חיפש דרך לצאת מהמעגל המאיים ולברוח, אבל אז התחילו בני כיתתו לדחוף אותו ומיד המשיכו ומשכו בשערותיו ואף התחילו להכותו באגרופיהם.
"זבל!... לכו מפה, עופו מהקיבוץ שלנו!...תחזרו לצ'ילה! " היכו בו המילים והאגרופים והוא, מגונן בכל יכולתו על ראשו ועל עיניו, הרגיש שהוא נופל.
"אנחנו נלמד אותכם לקח!... אבא שלך יגמור בקבר!... תסתלקו מפה! " שמע אסף במעורפל את קולות מכיו, שעכשיו בעטו בו ברגליהם בכל אברי גופו, ואז איבד את הכרתו ולא הבחין כבר בעמוס, המורה לספורט, ששמע את קולות המהומה האלימה ליד האיקליפטוס ורץ להפסיקה.
פחות מ- 45 דקות לקח לגיורא להגיע לקיבוץ מהרגע שקרא בטלפון הסלולרי את ה-S.M.S המצמרר שקיבל משרה, אשתו, באמצע השיעור שהעביר לסטודנטים שלו - "בוא מיד הביתה. היכו את אסף."
את הדרך הקצרה ממקום החניה של רכבו אל הבית עשה גיורא בריצה. ברגע שנכנס לסלון, נעתקה נשימתו למראה בנו החבוש בידו וברגלו. הוא ניגש אליו וחיבק אותו.
"מי המנוולים שעשו לך את זה, אספי?" שאל בכאב.
אבל אסף משך בכתפיו בביטול: "סתם, כמה ילדים... זה אפילו לא כואב כבר כל כך..."
"המנוולים האמיתיים הם ההורים של הילדים האלה," הצטרפה שרה לשיחה, "אבל זה לא חשוב. מה שחשוב זה שבמזל לא נשברה לילד יד או רגל או ראש חס וחלילה, ומה שעוד יותר חשוב זה מה שיקרה מהיום, מעכשיו."
גיורא הרגיש שאת מקום הכאב בנפשו תופסת תחושת זעם. הוא פנה לעבר הכוננית שעליה עמד הטלפון.
"אני הולך להתקשר למשטרה," אמר והרים את השפופרת.
"תניח את השפופרת, בבקשה, " אמרה אשתו במהירות, בתקיפות, "אתה לא מתקשר לשום משטרה."
"שרה, תקיפה פיזית היא עניין פלילי, עניין למשטרה..." אמר גיורא, ידו מחזיקה את שפופרת הטלפון באוויר.
"אני יודעת, ובכל זאת, אני מבקשת שתניח את השפופרת... אספוש," המשיכה בפנותה לעבר בנה, מלטפת ברכות את ראשו, "אתה מוכן לעלות לחדר שלך? לך חמוד, תנסה קצת לנוח... אבא ואני צריכים לדבר בינינו..."
גיורא הניח-השיב את השפופרת על כנה. הוא ניגש לבנו ונשק לו על מצחו, נזהר שלא לגעת בשפתיו בשריטה הגדולה, המרוחה בתמיסת חיטוי, שהייתה על צידו הימני של המצח.
"אני מצטער, אספי..." לחש האב ודמעות ניקוו בעיניו, "אני נורא מצטער..."
"זה בסדר, אבא... זה כלום, ממש כבר לא כואב לי..." אמר אסף במבוכה, ואז קם ופנה לעבר המדרגות המובילות אל חדרו שבקומה השנייה.
"בוא נשב," אמרה שרה וחיכתה מספר שניות, עד לרגע הישמע קול סגירת דלת חדרו של בנה.
"זהו," אמרה-המשיכה בקול שקט והחלטי לבעלה, "זה נגמר. המאבק שלך נגד השינוי נפסק היום, עכשיו. ברגע זה..."
"שרה, את יודעת שאני לא נאבק נגד השינוי," קטע אותה גיורא, "אני נאבק נגד הדרך העקומה שבה מבקשים לעשות אותו – באיומים על המתנגדים, בהבטחות לא מבוססות, בהתעלמות ובהסתרה של בעיות לא פתורות, בקיפוח של משפחות חלשות..."
"אני יודעת את כל זה..." השיבה אשתו בשקט.
"זה גם מאבק על יושר ועל צדק ועל אמת," המשיך גיורא בקול נרגש, "לא ייתכן שהמזכירות תכריז שהשינוי עבר בהצבעת רוב של 68 אחוז, כשהרוב החוקי הנדרש הוא 75 אחוז! הרי בדיוק בגלל זה בית המשפט פסק לזכותי!"
"אבל היושר והצדק והאמת הם לא הנושא כאן, " ענתה שרה, קולה עולה, נחרץ, "הנושא הוא אנחנו והקיבוץ. משפחת ברגמן, אתה ואסף ואני, מול הקהילה הזאת. לפעמים צריך איזו 'בומבה' בראש כדי לראות את האמת - זה מה שקרה לי היום! שנינו היינו עיוורים, אבל היום נפקחו לי העיניים ואני רוצה שגם העיניים שלך ייפקחו! אתה לא רואה מה קורה כאן, גיורא? כבר שלושה חודשים שאנחנו מוחרמים ומוקצים במקום הזה - לא אומרים לנו שלום על השביל, לא יושבים לידנו בארוחות בחדר האוכל, שמים לנו מכתבי איום בתא הדואר, מתנכלים לך דרך האוטו ולי דרך הפצת שמועות שקר על קרן ההשתלמות שלקחתי, כביכול, לעצמי ושהעברתי אותה ליעלי. את אסף, אם לא שמת לב, כבר חודשים לא מזמינים חברים לבילוי כפי שהיה פעם... והיום, ראית, זה כבר ממש שנאה גלויה ואלימות רצחנית. מי שהרביץ היו ילדים, אבל זה נולד וצמח ובא מההורים שלהם. די, בשבילי זה מספיק. עד כאן."
"שרה," אמר גיורא לאחר מספר שניות, "אם הפחד יכתיב לנו את החיים, הרי עזבנו את צ'ילה לחינם, הרי כל מה שהאמנו בו וכל השנים שלנו פה, בקיבוץ, היו לשווא. חוץ מזה, אנחנו לא לבד במאבק הזה..."
"אנחנו כן לבד!" קראה-הטיחה לעברו אשתו, כמעט צועקת, "לבד לגמרי! כמה מתנגדי שינוי עוד כותבים או מגיבים בדף המידע בחודשיים האחרונים? אפס. וכמה חתימות הצלחת להשיג על עצומת המחאה שלך לפני שבועיים וחצי? אפס! הפחד והחשבון שולטים פה עכשיו! זה כבר לא הקיבוץ שאליו באנו לפני 37 שנים מצ'ילה. אבל גם זה לא העניין, גיורא. העניין הוא שאנחנו נטע זר בקיבוץ - לא נמנים עם אף 'חמולה' מקומית, לא שייכים באמת, לא חלק מהקהילה. יש לנו כאן אולי שני חברים אמיתיים, מלכה ויונתן, לא יותר. כל היתר 'התאדו' ברגע שהתחלת לפעול נגד הנהלת הקהילה ונגד צעדי השינוי. אנחנו נטע זר בקיבוץ שלנו. באנו הנה לפני 37 שנה, ועדיין אנחנו זרים גמורים כאן. כל זמן שהלכנו עם הזרם הכל היה בסדר, אבל ברגע שאנחנו חותרים נגדו - הזרם הזה רוצה להטביע אותנו! ולא משנה בכלל שאני מורה שלימדה כאן במשך השנים מאות ילדים ושהייתי מנהלת בית הספר היסודי במשך שש שנים, ולא משנה בכלל שאתה היית מנהל התיכון כאן ארבע שנים, ולא משנה בכלל ששנינו היינו רכזי ועדות ופעילי תרבות וחברה מהבולטים בקיבוץ הזה מהיום שבאנו הנה. אתה זוכר איך כינו את עוזבי הקיבוצים בשנות ה- 60 וה- 70? בוגדים. גם ליעלי, הבת שלנו, קראו בוגדת כשהיא עזבה לתל-אביב לאחר לימודיה. עכשיו אנחנו, הוריה, בוגדים. ככה כתב לנו חבר במרכאות במכתב השיטנה האחרון, לפני כמה שבועות. מהבחינה הזאת שום דבר לא השתנה בקיבוץ שלנו. גם היום כל מי שיוצא נגד השבט הזה הוא בוגד, ומי שהוא נטע זר בשבט, הרי הוא הגרוע שבבוגדים - בוגד שדינו מכות רצח, אם לא מוות ממש...".
"מה שאת אומרת שרה, בעצם," קרא גיורא נסער, "זה שאין לנו יותר מה לחפש פה, שאנחנו צריכים לעזוב את הקיבוץ!"
שתיקה השתררה בין בני הזוג.
גיורא, שמוט כתפיים ופניו נפולות, שקע לאחור בכורסתו.
לאחר מכן שוב דיברה שרה אל בעלה.
"אני לא יודעת מה יהיה הלאה, גיורא. אולי באמת המקום שלנו לא פה. אולי אנחנו צריכים לחשוב אחרת ממה שחשבנו עד היום. אני באמת לא יודעת. דבר אחד אני יודעת בוודאות: מהיום נגמר בשבילי ובשבילך נושא השינוי. בסופו של דבר הרי יהיה שינוי, ושנינו יודעים את זה, אבל אני לא מוכנה לסכן אפילו שערה אחת משערות ראשו של אסף או מאלה שלנו בגלל השאלה איזה מין שינוי זה יהיה. אני יודעת שגם לך אנחנו, המשפחה שלנו, חשובים יותר מכל שינוי, גיורא, ואני רוצה שתבטיח לי עכשיו שלא תעסוק יותר בנושא הזה. פשוט תבטיח לי, בסדר?"
את דבריה האחרונים אמרה שרה שוב בקול נמוך, שקט אך נחוש.
שוב עברו כמה שניות של שתיקה, ואז קם גיורא ממקומו, הזדקף וקרב אל אשתו.
"אני מבטיח..." לחש באוזנה, מחבק-עוטף אותה בזרועותיו.
למעלה, בקומה השניה, מבלי שירגישו, סגר אסף לאט ובזהירות את הדלת של חדרו, שאותה פתח בעיצומם של חילופי הדברים בין אימו ואביו.
הוא הלך אל מיטתו ונשכב עליה בבגדיו.
"אנחנו זרים גמורים כאן... בוגדים... אין לנו מה לחפש פה... אנחנו צריכים לעזוב את הקיבוץ..." הידהדו שוב ושוב בראשו מילותיהם של הוריו.
את כאבי גופו מראשית הבוקר כבר לא חש כמעט, אבל כשכבש את ראשו בכרית הרכה שלו מלאו עיניו דמעות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים צד הצתמררתי. חני
סיפור כואב, אך זה סיפור של כל אדם בחברה שמנסה לשנות זרמים קבועים. לא משנה היכן בעולם.
ובקיבוץ הרי כל אחד שמשתין שומעים, אז מי יעז ללכת נגד החברה? הייתי רוצה לקרוא עוד, למרות שהסוף ידוע מראש.
כתבת נפלא.
לא יודעת אם זה מתוך ספר או תיעוד שלך, אבל זה כתוב למשעי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים תודה על המחמאות צד
הסיפור אינו תיעוד, אך מבטא את חוויותיי כמי ששחה נגד הזרם...
אחד מהסיפורים בספרי הבא, ללא ספק, יהיה ה"בוגדים".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים מה פיספסתי כאן? חני
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים עדכון ספרותי צד
שלושה ספרים הוצאתי לאור עד היום: "לאקי" היה הראשון (ספר על כלב אהוב) ואחריו "בושם מהול" (סיפורים קצרים) ו"קרוקסי, החייזר השכחן" (ספר לילדים).
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים היי חני
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים סקירה של מי? צד (ל"ת)
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים הכוונה חני
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים תקשורת ישירה צד
היי,
כמי שעדיין בשלב ה'טירונות' ב"סימניה", אין לי מושג כיצד ואיפוא כותבים תקציר על ספר פרי עטי...
מצרף כאן את כתובת האי-מייל שלי לתקשורת ישירה בינינו של שאלות-תשובות ומשובים (משובבים, אלא מה...):
zigos50@gmail.com
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
