אהבת בוסר / צביקה אלון
הכלבלב הראשון שלי היה בן חודש-חודשיים. הייתה לו פרווה חומה רכה, משובצת בכתמים לבנים, אף חום ועיניים שחורות גדולות. מצאתי אותו משוטט בשעות הבוקר ליד סככת רפת א', חלוש ומיילל, ומיד עלה בלב שלי גל של מתיקות. בהחלטת בזק לאמץ אותו אל חיי, אספתי אותו בזרועותיי. הודעתי לג'קי, השותף שלי לעבודה, שאני קופץ רגע הביתה ומיד חוזר.
הבאתי את הכלבון לחדר הרווקים שלי – בקיבוץ שלי, המעפיל, היה נהוג אז לתת למסיימי התיכון חדר קטן למגורים, למשך השירות הצבאי שבפתח – הוצאתי חבילת חמאה שלמה מהמקרר והנחתי לפניו בצלוחית קטנה. הוא ניגש לצלוחית והחל ללקק בשקיקה.
מתוקי – אמרתי לו – אני צריך לחזור לעבודה, אבל אל תדאג. אני אגיע שוב להיות איתך מאוחר יותר, בסדר?
הוא לא ענה לי, רק כישכש בזנבו הקטן והמשיך ללקק בתאווה את החמאה.
כשחזרתי מהעבודה אחרי חליבת הצהריים, כעבור ארבע-חמש שעות, קידם את פניי סירחון נורא: כל רצפת החדר הקטן שלי הייתה מכוסה בתערובת מחליאה של קיא ושלשול.
תפסתי את האשם בפרוות צווארו וזרקתי אותו בזעם החוצה. שעה אחר-כך, לאחר שקירצפתי-שטפתי את הרצפה ביסודיות במים וסבון, עם תוספת הגונה של כלור לדלי, לקחתי שוב בזרועותיי את הפושע – הוא עדיין רבץ בין השיחים שאליהם הושלך – והחזרתי אותו לאותו מקום שבו נמצא לראשונה.
ברבות השנים אאמץ ואגדל שני כלבים, שעל השני שבהם, לאקי שמו, אפילו אכתוב ספר. אבל גור הכלבים הזה שאימצתי ו"גידלתי" כמה שעות בלבד, שאפילו שם לא נתתי לו, הכלבלב הזה עדיין בליבי.
פגעתי בו שלא מדעת, לא מתוך רשעות וזדון אלא מתוך בורות. ולמרות זאת לא שכחתי ולא סלחתי לעצמי על-כך אף פעם.
הייתי אז בן 18 ולא ידעתי מה זאת אהבה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
