פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 369 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים יוסף - סיפור קצר שין שין
הוא מרגיש את טעם הדם בפיו. לפחות אחת משיניו נשברה ועוד אחת או שתיים מתנדנדות. כל גופו כואב, כנראה שנשברה לו צלע. הנובי חבט בו בכול כוחו וחטף את מנת המזון היומית שלו. זה כבר היום השלישי שזה קורה, הוא לא יוכל להחזיק כך מעמד זמן רב. אתמול בערב הגניב לו עבד אחר פיסת לחם. זה היה המזון היחיד שבא לפיו בשלושת הימים האחרונים. ראשו כואב, המקום מצחין, קולות גניחה ואנחה נשמעים סביבו, קולות האסירים האחרים, חלשים, פצועים מיואשים. ברגעים כאלו הוא אוהב לחשוב על בשמת. על עורה הרך כמשי, על ריח גופה, ריח של שמנים ובשמים איכותיים. על עיניה הצבועות בכחל וקרועות בפוך. מגע ידיה על גופו, כל כך שונה מן המפגשים החטופים עם השפחות ורועות הצאן הצעירות באוהלי אביו. אותן נשים צרובות שמש, שעורן ושפתיהן חרוכות ולשערותיהן ריח עשן מדורות וגללי עיזים. נשים שחותנו בגיל 12 ולאחר כעשור של לידות, הנקות ועבודה קשה נראו כבר זקנות ובלות. התמזל מזלה של אימו רחל, היא מתה בצעירותה לאחר לידת אחיו הצעיר בנימין, ולכן נשמרה בזכרונו של אביו כאישה הצעירה והיפה שהייתה. לאה, אחותה, דודתו הלא אוהבת, תפחה ועבתה. עורה גס, שיניה נשרו, זרועותיה חזקות וגסות כמעט כזרועותיהם של בניה, רועי הצאן החסונים וגסי הרוח, הסובבים אותה בנאמנות..
אבל הוא לא רוצה לחשוב כעת על לאה או בניה, על אחיו הצעיר והאהוב בנימין, או אף על אביהם, יעקב, ראש השבט, הפטריארך שאהב אותו יותר מכל אחד מהילדים, כי היה דומה כל כך לה, לאישתו האהובה, לרחל המתה, שצילה המשיך לרחף על המשפחה כולה. הוא מנסה לדמיין את בשמת, אשתו הצעירה, היפה והריחנית כל כך של פוטיפר הזקן. אדונו, האיש שקנה אותו מן הישמעאלים, הפך אותו למנהל משק הבית והוא גמל לו רעה תחת טובה. אבל איך הוא היה יכול לעמוד בפיתוי? כשהיה הולך לעיתים עם אביו לשוק... בשכם היה מביט בנשים העירוניות, הן נראו לו תמיד מסקרנות ומושכות יותר מנשות השבט. בסתר הוא חלם לגור בעיר, בבית מידות נאה ומרוהט ולא באוהלי משפחתו. אביו ידע על כמיהותיו, כל אחד אחר שהיה מספר ליעקב על רצונו לגור בעיר כנענית היה זוכה למטר חרפות וגם לחבטה הגונה מן הסתם, אך הוא היה הבן האהוב, בנה של רחל, ובמקום דברי תוכחה יעקב התרצה ורכש עבורו באחד מימי השוק גלימת צמר צבעונית, גלימת פסים של סוחר או מלומד עירוני גלימה כל כך יוצאת דופן שעלתה לו בסופו של דבר בהרבה יותר מנזיפה או סטירת לחי מצלצלת, היא עלתה לו בחירותו ואולי גם בחייו.
ושוב היא עולה בעיני רוחו, בשמת, אשת פוטיפר, אשתו הצעירה והאהובה, החטא היה כפול כי שניהם אהבו את פוטיפר, הוא היה אדון טוב ובעל מסור. כשיצא לסיוריו באדמות המלך תמיד חזר עם שי לאשתו, אריג פשתן לבן ואיכותי, תכשיט, משחק מגולף בשנהב וכיוצא באלה. למרות גילה הצעיר כבר החל לבנות לה קבר מפואר, משכן מהודר לעולם הבא. היא אהבה לגשת לאתר הבנייה, לבחון את הציורים שעל הקירות ולהתייעץ עם הבנאים, האמנים והציירים לגבי קישוט הקבר וציודו.
כן, אין ספק שהם אהבו את פוטיפר, ובכל זאת בגדו בו, זו הייתה תשוקה ששניהם לא יכלו ולא רצו לכבוש, שניהם גילו את טעמו של מעשה האהבה ולא שבעו ממנו. תשוקתם העבירה אותם על דעתם, המפגשים הבודדים והזהירים הפכו לתכופים והגילוי הצפוי כל כך אכן קרה. כניסתו של פוטיפר לחדר לא הפתיעה אותו כמו תגובתה המהירה של בשמת. בשניות הבודדות מרגע פתיחת הדלת ועד לזעקות הבעל, זעקות של כאב אמיתי וצער שעדיין מהדהדות באוזניו, היא הספיקה לצרוח ולשרוט את פניו בכל כוחה ופוטיפר האמין. מן הסתם רצה להאמין, הכריח את עצמו להאמין שמדובר באונס ולא בבגידה. וכך חייה של בשמת ניצלו ואילו הוא הושלך לבור העלוב הזה, למקום ממנו בודדים יוצאים בחיים.
לעיתים בשעות הלילה הקרות מנשוא או בשעות היום הלוהטות כשהוא קפוא למחצה או מדמדם מחום הוא נזכר באל הטמיר של אביו. האל הבלתי נראה של משפחתם, אשר התגלה לפי הסיפור לאבי סבו אברהם והפך את משפחתם לשונים, בודדים ומנודים בקרב העמים הכנענים ביניהם חיו. הוא באופן אישי חיבב את התרפים של אמו. לאחר מותה הוא הוציא אותם ממקום המסתור באוהל והיה אוהב לגעת בהם, לדבר אליהם ואולי אף להתפלל אליהם. הם הזכירו לו את השנים הקצרות והיפות כשגדל באוהל אמו היפה והאהובה. גם כשטייל בשכם היה מתפתה להיכנס למקדשי הבעל והאשרה המקומיים, אך תמיד פחד שאחד מאחיו הבריונים יתפוס אותו. מעשה שכזה יכול להוביל לתוצאות מאד לא רצויות, במיוחד אם נפלת לידיהם של שימעון ולוי חמומי המוח שרק חיפשו הזדמנות לתגרה הגונה.
כעבד במשק פוטיפר סגד לאלי הבית יחד עם כול העבדים והמשרתים. אלי מצריים נראו לו מוזרים ומרוחקים, אך יחד עם זאת מעוררי ייראה ופחד. בשנים שחלפו הוא כמעט ושכח את האל הנסתר, האל של אבותיו. כשפניו תחובות בתוך הבוץ לאחר שהשומר הנובי הענק זרק אותו לשם הוא נזכר בו לפתע. ומתוך כאבו וייאושו לחש תפילה וביקש רחמים והצלה, וככול האנשים הנואשים, שלא נותר להם דבר להפסיד, נדר והבטיח את כל מה שלא היה לו לתת.
למחרת נתחבה לידו חבילה ע'י אחד השומרים. זהיר ומבוהל הוא הטמין אותה באזור חלציו עד שהיה יכול להתבונן בה בפרטיות. החבילה הכילה חריץ גבינה קטן, אוצר של ממש, הדרך לשרוד עוד יומיים שלושה. החריץ היה עטוף בפיסת בד דהויה, הוא רצה לזרוק אותה לבור השופכין כדי להעלים כל סימן לפרס הפתאומי שקיבל, אך לפתע ראה משהו בסבלנות, ובזהירות אין קץ הוא הצליח לחמוק ולהתקרב לאחד מפתחי האוורור והאור הבודדים, כן, הוא לא טעה, על הבד היו סימני כתב. הוא קרב אותו כמה שהיה יכול לעיניו כדי להיטיב לראות ושביב ריח מוכר היכה בנחיריו, ריח בושם מוכר, ריחה של בשמת, האהובה, הבוגדנית, מפלתו ותשועתו. על הבד נכתבו בחיפזון כמה מילים. שר המשקים – חנינה שר האופים – גזר דין מוות, האם השתגעה? להכניס חבילה כזו לבור האסורים זהו מעשה מסוכן ביותר. מי יודע איך היא הצליחה לעשות זאת? היא הסתכנה בעבורו, סיכנה את חייה, הוא חייב להיות ראוי להקרבה שלה, להשתמש במידע שהיא שלחה לו ולחלץ את עצמו מכאן. זו כבר פעם שנייה שהוא מוצא את עצמו בסכנת מוות. הוא כבר נחלץ פעם אחת בדרך נס מן הבור, הוא ייחלץ שוב ולא תהייה פעם שלישית. הוא מתפלל בכל כוחו, לא תהיה פעם שלישית ,הוא נשבע להניח את כל שגיאותיו מאחוריו, את יהירותו וטיפשותו, את בוגדנותו ותשוקותיו, מעתה יהיה אדם שונה, טוב יותר ונאמן יותר ואולי אלוהים בחסדן יאפשר לו לחיות ולראות את פניו של אחיו בנימין, האח הצעיר עליו נשבע לשמור ולהגן, אך השאיר מאחוריו עקב שגיאותיו ויהירותו.
שני אנשים מושלכים במפתיע לידו, אסירים חדשים, בגדיהם קרועים אך ניכר כי היו אלו בגדים משובחים, הם אוחזים זה את זה באימה, פניהם עגולים וגופם מלא, אילו אינם עבדים שברחו אלא כוהנים, אצילים או אפילו משרתי המלך פרעה בכבודו ובעצמו. הם רועדים מפחד ומאימה ואינם יודעים איך להתנהג בסביבתם החדשה והמפחידה. לילה ראשון עובר והם שוקעים בשינה טרופה. הם עדיין לא מורגלים לשינה על ריצפת הבור הקרה והמזוהמת. בבוקר הם מתעוררים עם אור ראשון, רועדים וקפואים, עקוצים מכינים ופשפשים, אחד מהם פורץ בבכי קורע לב וחברו מנסה לעודד אותו.
הוא מתבונן מהצד, מה לו ולאסירים כאלו. הוא כבר ראה כל כך הרבה אנשים שבאים והולכים בחודשים שהוא כאן, מעטים שוחררו, רבים מתו ממחלות, ממכות השומרים או מקטטות ותגרות, גופותיהם הושלכו לתנינים בנילוס. זה כנראה יהיה גורלו אם האחרים ימשיך להכותו ולגנוב את קצבת הלחם שלו. החדשים מתחילים לדבר והוא מאזין בחצי אוזן, אין לו יותר מדי מה לעשות, הוא פולה כינה מראשו מועך אותה ומשליך אותה. כמה מילים מגיעות לאוזנו, מקוטעות, נואשות:
-חי אוסיריס, חלמתי חלום, מי ייתן והיה פה כהן פותר חלומות שהיה יכול לפתור את חלומי.
-אחי, גם אני חלמתי חלום, חד ובהיר מאין כמוהו, אני מרגיש שהוא חשוב.
באותו רגע הוא יודע שהאל הנסתר שמע את תחינתו, הוא מגייס את שארית כוחותיו, מזדקף, מנער את הלכלוך מגופו כמיטב יכולתו ובמצרית היפה ביותר שלו הוא פונה לשני האסירים המבוהלים.
אחים יקרים, חי איזיס ואוסיריס, אתם בני מזל, שמי יוסף בן יעקב מכנען, מנהל משק הבית לשעבר של השר פוטיפר ופותר חלומות. הרשו לי לפתור את חלומותיכם ואם תהיו מרוצים אנא עשו עמי חסד וזכרו אותי לטובה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-4 חודשים הי שין שין דן-1
נראה לי כסילוף וגם זלזול מכוון בסיפור התוכן המקראי.
אני לא מתחבר בכלל לתכנים מסולפים. ובפרט לסילופים של המקרא.
*נזכרתי במלך אחאב שנכתב עליו :"ויעש הרע" ומסבירים שלקח את ספרי התורה ומחק מתוכם את שם השם וכתב
את שם האשרה האלילית שאליה עבד.
סילוף של התורה גם במסווה אמנותי\ספרותי לא מתחבר אלי. זוהי פגיעה מעליבה גם בציבור המאמין וגם בציבור שאין לו אמונה אבל יש לו כבוד למאמינים.
פעם בקורס אקדמי רצו שאכתוב עבודה על חלומו של מרדכי היהודי.
במילים אחרות במסווה של אקדמיה ,רצו שאסלף את מגילת אסתר ,שהיא חלק מהתנ"ך המקודש לעם ישראל.
עזבתי את הקורס כמובן.
אני לא מתחבר לסילופים גם כאשר הם "מתחפשים" לאקדמיה, למחקר, כי אין לי חשק ליצור מסורת חדשה\מחודשת כמו הדתות השונות שקמו אחרי היהדות.
אני מסתדר בלי מלכים ג ובלי ישעיה א וישעיה ב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
