מר גורלו של האדם. מר וחמקמק וממזר הוא; בעיקר לאחר סוף ימיו.
האדם בוכה את מותו של חברו, בוכה את מותם של הוריו,
ואפילו בוכה ומתייסר -חלילה- על מות בניו.
רק על מותו שלו אינו יכול להתייסר.
הוא אינו יכול להתעצב על לכתו מן העולם הזה ברגע האמת.
הוא אינו יכול להתעכב ולנוח על מושב העצב לכמה רגעים, ולהתחכך באבלו - על מותו שלו.
הוא אינו יכול עוד להעלות זיכרונות ולהתרפק על תקופות עבר בחייו - רעות או טובות.
זה עכשיו תורם של אחרים לעשות זאת במקומו. למענו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה