אני רק אדם מעוות על מדרכה
צל עקום
תל רקום
על פסגות הגבעות, ניצבת נבוכה
אפשר לדרוך ילדים, זה לא נורא
בדרך לפסגה הכל מותר
הצל הזה יקום מחר
כמו חדש, וישכב בחזרה
מתחת למיטה, בין המגירות
במקום אליו צללים שייכים; במכאוב
כך הם יכולים להשתטח ברחוב
ולא להרגיש את הדקירות
אני דמות חסרת ממשות בעולם של קהוּת
כלום עטוף בעור
עור עטוף בהכל
ובכל זאת לא צומח,
רק הולך ומתייפח
מתמלא בשכול
ורועד מקור
מתרחק מן הבית ומאבד את הזהוּת
ספינה עזובה על חוף ממתינה לגאוּת
מטילה צל על החוף המוזהב
שמתבונן בה כמו נער מאוהב
כל היום וכל הלילה, מעורר השתאוּת
צועדת על גשר ברגש, כמעט
כמעט פותחת בריצה,
כמעט בנפש חפצה,
לוקחת נשימה עמוקה, לאט
ואז נעצרת, נופלת בשקט בלוּם
מכונס בעצמו
מצונף בדמו
וצונח, ירוי והלוּם
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה