להשכיר דירה
בבית ישן, עטוי חשכה לילית בה שכבה במיטתה אישה מבוגרת. "היא לא מתעוררת!". "על תעירי אותי בשעה כה מאוחרת הרי יורד גשם!". "סוף סוף יהיה מקום לחדרי שינה נוספים". "דריה חזרי למיתה אין לי כוח לספקולציות..הגוזלים לא יחזרו למעונם". "גור, אתה כול הזמן ישן כמו הגברת המדופלמת שבדירתה נוכל לשכן את הגורים שהשלכנו הרחק בעיר". בבניין בשכונת פועלים חדשה, בה יש חנויות בשפע האם יוכלו הדיירים להגדיל את אחיזתם בשטח?. שאלה שכזאת לא הטרידה את מר בלובר מפולין ואת מקל ההליכה שאותו החזיקה מלוכסנת עיניים (וביד השנייה את השיניים שלו). גם לא את גברת ז'וקוב האלמנה שלא היה לה כוח להמשיך לגדל ילדים, תוך כדי שבנה בוריס הבן פותח כמדי בוקר מודעות תיווך ברחוב עירוני לצד שכנים שישנים במיטות קומתיים ולא חצו את הגיל בו אדם משאיר לעצמו פני לקרוא עיתון. גם בדירת שני חדרים האביונה מריה טולוסה לא שאלה את עצמה איך תוכל לארח טוב יותר, הרי כולם יודעים שלה הקן הדל בשיכון. אך גברת צעירה שסיימה להבין איפה מכניסים אזמל באיזה גופה ובאיזה מצב ריקבון התעניינה בלמצוא מעגן לחייה לאחר שבן זוגה ללימודי רפואה עזב אותה לטובת אשת דין בעלת חשבון בנק ופנטהאוז בצפון העיר, דווקא כן התעניינה היכן תעביר את הארבע השעות בהן אינה במשמרת שירות בורא החיים.
האם גברת פרונזק במשכנה המפואר בחלקה טובה במעלה הבינין דמעה את נשימתה לבורה תהו כול הדיירים. האם שחר חדש על כול המתברגנים החדשים עלה ומה גם הדיירת הפיליפינית תוכל לזמן את משפחתה בפלח פורח יותר מאשר שכונות עייפות בסדנאות יזע ואקלים תוקפני ולעבור למזרח הפורח יותר? והמזרח התיכון הרי פורח, גברת פרונזק הייתה קונה שושנים ושמה בוואזה חגיגית בחדר-האורחים ויוצאת לשיוטים במרכז שוסטר בחיפושיה התמידיים אחר קרם פנים ובשמים של גרלן ואולי גם לחם בריוש בריבה עשויה מדובדבנים מחמיצים. הוצאות היו לה, אם זה על תמרוקים, מאכלים בשלל תבלינים וחצאיות פשטן זרחניות מלובות בשפתון ולק פראנצ' שהלקה תאמה למחרוזת הפנינים ששמה על עצמה פעם בחודש בביקוריה הקרובים במתחם הבורסה לתשלום והסדרה בעוון משכנה הזוהר.
לישיבת הדיירים של דצמבר עוד הגיעה במגפי ברך. היא נעמדה במפתן חדר האורחים, צמוד לפורטרט שלה התלוי בסלון, גוהרת בזוג שלימנולצקי לשלם למנקה. "את גם לא משלמת בזמן" צווחה דריה שלימנוצקי , מסתכלת על בן זוגה שנעלם בינתיים לאכול מהבריוש. "על תזיעי זיסלה, עם תשלומים ועבודה קבועה כמו שיש לך תוכלי גם את לצאת מקומת המרתף לעבר דירה גדולה יותר" הרגיעה אותה גברת פרונזק. "תתכבדו חברים, יש תה לואיזה חם ועוגיות קלויות לכולם". ולישיבת הדירה נכנס המנקה מחבר-העמים, מדבר בניב בלרוסי עם גברת ז'וקוב ומקבל הזמנה ממריה טולוסה לצאת לערב בו ידונו בקידום מקצועי בין היתר. "אפשר לראות מפה עד יפו" "ומהדירה שלך עד למכבסה" השיבה לו גברת פרונזק בצחוק לעוד פלרטוט של מר בלובר. ג'ני הביטה על היונים שעפו דרך המרפסת, באי שהיא הייתה גרה בפסיפיק היו פעם לווייתנים תהתה לעצמה בעודה מנכסת בחזרה את מר בלובר. "אי אפשר לשלם גם לניקיון, גם לגינון וגם לצביעה " גערה גברת שלימונצקי. "את רוצה שהגורים שלך ימעדו במדרגות עוד פעם" חייכה גברת פרונזק. "את עובדת כפקידה, גם במשרד שאת עובדת בו יש הוצאות תחזוקה כדי שהסנדלים שלך לא ידממו ממסמר!". גברת שלימונצקי התייפחה על ספת העור הלבנה וקוראת לבן-זוגה ללווות אותה בחזרה לקומת המרתף. "אני יימצא מנקה זול יותר" קראה לעברה גברת שלימונקי. גברת ז'וקוב שאלה את המנקה איך להסיר אבק מהכריים ללא מסיר שומנים ואמרה שתעביר את הבשורה לבנה בוריס. מסתבר שהמנקה חי שני בלוקים מבנה.
גברת פרונזק עטתה על עצמה חלוק משי באותו צבע כמו הכדורים שאמר לה דוקטור סמלטוב ליטול כדי להילחם בדלקות ומיגרנות. בעיות בריאות נפוצות בקרב הגיל השלישי (גם אם יש כסף למרכז שוסטר) מה החלה לדאוג, אפילו חלקה בבית עלמין ירקון לא הספיקה לרכוש. ואיך אפשר לחשוב על המוות שהחיים התחילו בוילה כפרית ליד וילנה, שם גדלה זלדה-מאיר בבית-ספר יהודי. התקדמה לעבודה בתור זבנית למשפחה יהודית מבוססת. אימא רוטלה חבשה לה פעם את הפנים, לאחר שקרו לה ייברסקה סביניה (חזירה יהודיה). "מאמא, אני לא נשארת בארצות כזב, בו נעבור ליִשְׂרָאֵל". " אין שם כלום, זה מדבר מלא בערבים רוצחים!". "ופה רוצחים נוצרים, בשם ישו יעלו את כולנו עד שדמנו יכסה את כול הבית". והשאלה מה קרה לה העלה חיוך עצל ברנש מדופלם. "את רוצה לעלות לפלשתינה?". "אירסל אתה בא, יש לי סרטיפיקט!". "מה תעשי בפלשתינה?". "יהיה לרופא!". "בליטא לעולם לא תהיי לרופא!". "אירסל, אתה רק יהודי למחצה ובכול זאת על תיתן לי לעלות על האוניה לבד!". "זלדה, אין לי מה לחפש בפלשתינה חוץ ממך". "ואני זה לא מספיק?. נקים לנו בית, אתה תמשיך להתעסק בחקלאות, גם שם אפשר לגדל לפת!".
" מה את מחפשת?""רחוב יושיעו בן נון ?". התקדמה ברחובות העיר בחליפה טובה ובשיער אסוף. נעמדה בחזית הבניין. עלתה במדרגות. "מה פשר כול האנשים שפה?". גבר מבוגר עם שפם הראה לה לשבת. "אני לא יכולה לחכות, יש לי משמרת! אני רופאה!". "איכלוב זה עשר דקות מפה, אולי רבע שעה עם נעליים כמו שלך" ענתה לה גברת שלימנצקי. הז'קט עם החצאית בצבע תואם והסיכה בדש התקבצו בכיסא פלסטיק על יד הספה ושולחן הקפה. הערפל באותו אחר-צהריים שלאחר גשם ורוחות לא פוסקות. גברת נוספת עם פלטפורמות וסודר עבה בצבע כתום הביאה בחור רוסי שהתקדם אל עבר השלמת-הכנסה במקום נקיונות ברחבי העיר, התלווה אליה. רואים מפה עד יפו . estoy enamorada חשבה לעצמה. "סליחה את יודעת היכן בעל-הדירה". "חליפה מכוערת" השיבה לה מריה טולוסה בחיוך חמוץ. "ורק שתדעי שהדירה הזאת שלי ושל לאונין!". "לאן את הולכת" שאל אותה עם בוא הערב הברנש המשופם. "בסך-הכול באתי לראות דירה". "ו..". "אני מעוניינת". "הרבה מעוניינים!". "אני רופאה!". "מה שמך?". "לילית".
הסניקרס שגברת שלימונצקי לא עזרו, בעודה מחליקה במדרגות. "מה אתה צוחק!". "דריה, הכול בסדר?" ענה בצחוק. "חתיכת אידיוט, בעוד שאתה מחלק ריטלין במקום לשבת עם הילדים על שיעורי הבית אני השגתי את פואם. הדירה שלנו, יהיה לבת-אל חדר משלה!". "מה עם יונתן ושמאי, הם כמעט הורגים אחד את השני!". "בת-אל צריכה מרחב משלה לפני שהיא מתגייסת, ושחושבים על זה, תוסיף עוד מחלקה בסטארט-אפ שלך. בדירה של זלדה יש מקום לכולם, רק תביא לי תכסף!. עכשיו תביא קרח, הברך שלי כואבת!. בשעות הקטנות בלילה ניגש הברנש המשופם למחלקת רפואה דחופה. "איפה זלדה?" שאל את האחות "אתה מתכוון גברת פרונזק". "האישה המבוגרת עם הקארה". "דוקטור סמלטוב יהיה פה בבוקר". "מה..". "תשמע אנחנו לא מוצאים אותה..". "היא לא עברה את גיל שמונים וקיבלה שבץ!". "כן, התקשרנו למשטרה". מר פואם דאג. הוא היה המכר הוותיק מהבורסה. ביום שאירסל הבריז מהאוניה לפלשתינה. הגברת עם הפנינים שהייתה אחראית להקצאת אוכל ע"פ תלושים, והוא היה חייל שרק לפני כמה שנים ברח מבור בגליציה. אירסל היה בחור גבוה ורזה, שהמעללים שהלכו בינו לבין גברת פרונזק הפתיחו להן חתונה ובית על-יד הים הבלטי, אבל הוא נחוש היה להעדיף את אדמותיי משפחתו על-פני איזה יהודיה גבוה שכבר שנתיים ניסתה אותו וניסתה גם יידיש ללמדה ולא מכבר בין אהבתם גם עברית, מפי סופר לא אחר מאשר גנסין. "קוראים לזה אימפרסיוניזם ספרותי". "אני באה ממשפחה פרבוסלבית בכלל". היא השיבה לו באגרוף מלצלצל. "אם אתה לא יכול לעלות איתי ל יִשְׂרָאֵל עז למה בכלל אתה יודע יידיש?".
משטרת מחוז מרכז דנה בשאלה איך אישה גוססת ברחה. "מה היא לא מתה? אני כבר" enamorada . "הדירה בכול מקרה לא תהיה שלך!". "זאת בגלל הרופא המכוערת?". מר פואם יצא ממיטתה של מריה טולוסה. "היא כבר מתה ברחוב תפסיק לדאוג, נגור como palomas במפלטנו בראש הבניין." "תפסיקי לזיין..לי את השכל ואת המנקה הרוסי!". "אותו אחד שפטירתה". "אותו אחד שבגללו לא תקבלי את הדירה. ואותי!". הכן מזלה של מריה טולוסה לא היה שונה משל פליטים אחרים שביקשו מבעל הבניין נחמה. הוא הסכים להוריד לה את מחיר השכירות והיא הייתה מוכנה להיות הנחמה הגדולה שלו. בפגישה באמצע נובמבר פנתה אליו, אל משרדיו במתחם הבורסה גברת פרונזק. "אני כבר מבוגרת מדי!". "לא אמרנו שנתחתן אחרי כול השנים?" תהה מר פואם. הוא היה יזם צעיר והיא לרוכלת בתמרוקים שגרו ביחד בדירתו הצנועה שקיבל ברחוב ארלוזרוב. נראה שהיא הייתה צעירה ומאוהבת ואולי כבר יביאו ילדים. "אתה זוכר למה זה לא עבד ועזבתי?". "מה זה כבר משנה?". "אני עקרה!". היא השאירה לו מעטפה עם צ'ק. מר פואם הספיק להביא מאז משפחה משלוש נשים שונות, אבל אהב רק את זלדה. זלדה הבודדה עם הפנינים והסומק בפנים. במקום להביא ילדים הם היו שותפים עסקיים. הוא התעסק בנדל"ן ושירת במילואים, היא סחרה במוצרי צריכה, אומנות ותכשיטים.
האורח הקבוע בדירתה היה באותו זמן דוקטור סמלטוב שאהב כסף לא פחות משאהב נשים בשלות. "איך זה שאני מגיע לגיל מסוים וצריכה רופא צמוד?". "את יודעת שאני דואג לך, את צריכה לעבור בדיקות קבועות". "אני כבר לא יהיה מופתעת, אימא שלי נרצחה בשואה בזמן שאני הייתי עם מחצלת בחוף גורדון". "יש לך עוד הרבה למה לחכות, הרפואה של ימינו תוביל אותך לעוד שנים קסומות". הוא הלך, והיא שלפה מהשידה תמונה בשחור לבן שלה ושל אירסל. במקומו דיברה יידיש עם מר פואם שלא היה נאה כאירסל. האם אירסל היה ניצל אם היה עולה איתה ל יִשְׂרָאֵל?".
את ערב השנה האזרחית עוד הספיקה לחגוג, הזמינה את מר פואם לצד דוקטור סמלטוב ואת כול דיירי הבניין (משפחת שלימונצקי הייתה היחידה בבניין שדפקה נפקדות). היה למברוסקו וודקה לצד לחם בריוש ועוגיות מקרונים צבעוניים. גברת שלמונסקי רקדה וואלס לצד דוקטור סמלטוב לצלילי מריה קאלאס לחמת מר פואם שמנגד פיזז באמצע הסלון עם מריה טולוסה שלבשה סמלת כתפיות אדומה, שרק בלתה לנוכח פרחי הסחלב והרקפות באדנית. "אתה לא חוגג עם הילדים?". "אני דואג הלילה רק לך, שלא תמעדי מרוב וואלס מהעקבים עם הדוקטור הצעיר". היא קראה למר פואם לחדר צדדי. "אני לא צריך לראות תמונה של מאמא ואירסלב, הלילה חוגגים!". "רק תספר לי עוד פעם איך הצלחתה לברוח מהבור". "סיפרתי לך שהתחפשתי לנווד והגעתי עד קזחסטאן". "מה הייתי עושה אם לא הייתה בורח". הם אחזו בידיים אחד של השני. "אני יחזיר לך את הצ'ק, בניתי את הבניין הזה לכבודך!"."ומה הספרדייה מהקומה השנייה היא אהובתך החדשה?". "אני לא צריך אהבה, רק שאת תישארי אלי קרובה". "לא הזמנת את המשפחה, את הנשים ואת הילדים?". "יש להם חיים משלהם, אני מתגעגע אלייך". דפיקה הייתה על הדלת, "סמלטוב?". דש השמלה האדומה, "יקירי אנו צריכים ללכת". גברת פרונזק שיחררה את פואם, "זה היה מאוחר מדי בשבילנו" אמרה לאחר מכן , מתייפחת לדוקטור סמלטוב. "תחייכי, זה עידן חדש, אני פה!". בהמשך החורף הדבר היחיד שנשאר חי בדירתה של גברת פרונזק היו הסחלבים. גברת פרונזק בבית החולים, כך התבדה למר בלובר שחיפש אותה ולאחר מכן התייפח למטפלת שלו. "היא במקום אחר, מתאחדת עם אלוהים". השיבה וניגבה את פניו השוצפות בכי עמוק.
בבית החולים גידפו אחד את השני מר פואם ודוקטור סמלטוב. "אתה הרגת אותה!. בשביל הדירה, אתה לא תקבל מאומה רוצח נשים אביונות ופלייבוי דפוק!". "אתה רק מריח דם, אני באמצע הלילה נקראתי לטפל במפרצת שהיא סבלה". "אחרי שאני יגיש אותך לדין רופא אתה לא תהיה". "אני הולך עם השוטרים לחפש אותה, אתה מוזמן להמשיך לנבוח ולנסות להזכיר את הדירה שאפילו לא שייכת לך!". מר פואם התרושש עם השנים, לאחר שכול הסכם גירושין שעבד את רכושו עד שלא נותר לו. גם יזמות נשחקת עם השנים, כמו כאבי-גב ומיגרנות שמובילות לדיכאון ולפנסיה ורופאים דואגים ולחברים בלי שיניים ולעקרות ואומללות קיומית ובושה כללית.
"אומרים שהמשטרה מצאה אותה" אומרת גברת שלימונצקי לפואם. "איפה היא?". "היא כבר גווייה". מר פואם צרח עד השמיים. "היא כבר באה בשנים" ניסתה להרגיע אותו. אל הסלון נכנסה במדים סניטרים פתאום הרופא הצעירה. "לילית?". "לא היה לי זמן להחליף מדים אחרי המשמרת". באה כולה בעיניים אדומות ממשמרת לילה. "טוב איפה המפתחות". "זה לא זמן טוב" רטן מר פואם. "והדירה שלי בכול מקרה" אמרה גברת שלימונצקי, בעודה מורידה את הפורטרט של גברת פרונזק שהיה תלוי בחדר האורחים. "לא!. את לא מקבלת כלום! שהילדים שלך ירצחו אחד את השני וירקדו על הקבר שלך! את לא מקבלת את הדירה" השיב לגברת שלימונצקי. היא מנגד לקחה את הפורטרט וניפצה את תמונתה של גברת פרונזק מצווארה העטוי צעיף ומחרוזת פנינים בצבעי פסטל על פרצופו של מר פואם.
"אני ישים תחבושת במצח, עוד יומיים תעבור לך הסחרחורת" השיבה לו לילית. "צער לי על הבלגן". "זה בסדר, כול מה שנותר לך לעשות זה לבחור איזה דירה את רוצה. את זאת של שלימונצקי הדפוקה או את זאת. תחשבי על זה, ניפגש בעוד כמה יומיים". יומיים לאחר מכן הגיעה בשמלה לבנה ומעיל פנסים לילית והם היו מוכנים לחתום על החוזה, לפתע באה לכניסה לבית גברת פרונזק, בכותונת בית-חולים ושערות שיבה מוכתמות בדם וקרעה את החוזה לגזרים.
בבית ישן, עטוי חשכה לילית בה שכבה במיטתה אישה מבוגרת. "היא לא מתעוררת!". "על תעירי אותי בשעה כה מאוחרת הרי יורד גשם!". "סוף סוף יהיה מקום לחדרי שינה נוספים". "דריה חזרי למיתה אין לי כוח לספקולציות..הגוזלים לא יחזרו למעונם". "גור, אתה כול הזמן ישן כמו הגברת המדופלמת שבדירתה נוכל לשכן את הגורים שהשלכנו הרחק בעיר". בבניין בשכונת פועלים חדשה, בה יש חנויות בשפע האם יוכלו הדיירים להגדיל את אחיזתם בשטח?. שאלה שכזאת לא הטרידה את מר בלובר מפולין ואת מקל ההליכה שאותו החזיקה מלוכסנת עיניים (וביד השנייה את השיניים שלו). גם לא את גברת ז'וקוב האלמנה שלא היה לה כוח להמשיך לגדל ילדים, תוך כדי שבנה בוריס הבן פותח כמדי בוקר מודעות תיווך ברחוב עירוני לצד שכנים שישנים במיטות קומתיים ולא חצו את הגיל בו אדם משאיר לעצמו פני לקרוא עיתון. גם בדירת שני חדרים האביונה מריה טולוסה לא שאלה את עצמה איך תוכל לארח טוב יותר, הרי כולם יודעים שלה הקן הדל בשיכון. אך גברת צעירה שסיימה להבין איפה מכניסים אזמל באיזה גופה ובאיזה מצב ריקבון התעניינה בלמצוא מעגן לחייה לאחר שבן זוגה ללימודי רפואה עזב אותה לטובת אשת דין בעלת חשבון בנק ופנטהאוז בצפון העיר, דווקא כן התעניינה היכן תעביר את הארבע השעות בהן אינה במשמרת שירות בורא החיים.
האם גברת פרונזק במשכנה המפואר בחלקה טובה במעלה הבינין דמעה את נשימתה לבורה תהו כול הדיירים. האם שחר חדש על כול המתברגנים החדשים עלה ומה גם הדיירת הפיליפינית תוכל לזמן את משפחתה בפלח פורח יותר מאשר שכונות עייפות בסדנאות יזע ואקלים תוקפני ולעבור למזרח הפורח יותר? והמזרח התיכון הרי פורח, גברת פרונזק הייתה קונה שושנים ושמה בוואזה חגיגית בחדר-האורחים ויוצאת לשיוטים במרכז שוסטר בחיפושיה התמידיים אחר קרם פנים ובשמים של גרלן ואולי גם לחם בריוש בריבה עשויה מדובדבנים מחמיצים. הוצאות היו לה, אם זה על תמרוקים, מאכלים בשלל תבלינים וחצאיות פשטן זרחניות מלובות בשפתון ולק פראנצ' שהלקה תאמה למחרוזת הפנינים ששמה על עצמה פעם בחודש בביקוריה הקרובים במתחם הבורסה לתשלום והסדרה בעוון משכנה הזוהר.
לישיבת הדיירים של דצמבר עוד הגיעה במגפי ברך. היא נעמדה במפתן חדר האורחים, צמוד לפורטרט שלה התלוי בסלון, גוהרת בזוג שלימנולצקי לשלם למנקה. "את גם לא משלמת בזמן" צווחה דריה שלימנוצקי , מסתכלת על בן זוגה שנעלם בינתיים לאכול מהבריוש. "על תזיעי זיסלה, עם תשלומים ועבודה קבועה כמו שיש לך תוכלי גם את לצאת מקומת המרתף לעבר דירה גדולה יותר" הרגיעה אותה גברת פרונזק. "תתכבדו חברים, יש תה לואיזה חם ועוגיות קלויות לכולם". ולישיבת הדירה נכנס המנקה מחבר-העמים, מדבר בניב בלרוסי עם גברת ז'וקוב ומקבל הזמנה ממריה טולוסה לצאת לערב בו ידונו בקידום מקצועי בין היתר. "אפשר לראות מפה עד יפו" "ומהדירה שלך עד למכבסה" השיבה לו גברת פרונזק בצחוק לעוד פלרטוט של מר בלובר. ג'ני הביטה על היונים שעפו דרך המרפסת, באי שהיא הייתה גרה בפסיפיק היו פעם לווייתנים תהתה לעצמה בעודה מנכסת בחזרה את מר בלובר. "אי אפשר לשלם גם לניקיון, גם לגינון וגם לצביעה " גערה גברת שלימונצקי. "את רוצה שהגורים שלך ימעדו במדרגות עוד פעם" חייכה גברת פרונזק. "את עובדת כפקידה, גם במשרד שאת עובדת בו יש הוצאות תחזוקה כדי שהסנדלים שלך לא ידממו ממסמר!". גברת שלימונצקי התייפחה על ספת העור הלבנה וקוראת לבן-זוגה ללווות אותה בחזרה לקומת המרתף. "אני יימצא מנקה זול יותר" קראה לעברה גברת שלימונקי. גברת ז'וקוב שאלה את המנקה איך להסיר אבק מהכריים ללא מסיר שומנים ואמרה שתעביר את הבשורה לבנה בוריס. מסתבר שהמנקה חי שני בלוקים מבנה.
גברת פרונזק עטתה על עצמה חלוק משי באותו צבע כמו הכדורים שאמר לה דוקטור סמלטוב ליטול כדי להילחם בדלקות ומיגרנות. בעיות בריאות נפוצות בקרב הגיל השלישי (גם אם יש כסף למרכז שוסטר) מה החלה לדאוג, אפילו חלקה בבית עלמין ירקון לא הספיקה לרכוש. ואיך אפשר לחשוב על המוות שהחיים התחילו בוילה כפרית ליד וילנה, שם גדלה זלדה-מאיר בבית-ספר יהודי. התקדמה לעבודה בתור זבנית למשפחה יהודית מבוססת. אימא רוטלה חבשה לה פעם את הפנים, לאחר שקרו לה ייברסקה סביניה (חזירה יהודיה). "מאמא, אני לא נשארת בארצות כזב, בו נעבור ליִשְׂרָאֵל". " אין שם כלום, זה מדבר מלא בערבים רוצחים!". "ופה רוצחים נוצרים, בשם ישו יעלו את כולנו עד שדמנו יכסה את כול הבית". והשאלה מה קרה לה העלה חיוך עצל ברנש מדופלם. "את רוצה לעלות לפלשתינה?". "אירסל אתה בא, יש לי סרטיפיקט!". "מה תעשי בפלשתינה?". "יהיה לרופא!". "בליטא לעולם לא תהיי לרופא!". "אירסל, אתה רק יהודי למחצה ובכול זאת על תיתן לי לעלות על האוניה לבד!". "זלדה, אין לי מה לחפש בפלשתינה חוץ ממך". "ואני זה לא מספיק?. נקים לנו בית, אתה תמשיך להתעסק בחקלאות, גם שם אפשר לגדל לפת!".
" מה את מחפשת?""רחוב יושיעו בן נון ?". התקדמה ברחובות העיר בחליפה טובה ובשיער אסוף. נעמדה בחזית הבניין. עלתה במדרגות. "מה פשר כול האנשים שפה?". גבר מבוגר עם שפם הראה לה לשבת. "אני לא יכולה לחכות, יש לי משמרת! אני רופאה!". "איכלוב זה עשר דקות מפה, אולי רבע שעה עם נעליים כמו שלך" ענתה לה גברת שלימנצקי. הז'קט עם החצאית בצבע תואם והסיכה בדש התקבצו בכיסא פלסטיק על יד הספה ושולחן הקפה. הערפל באותו אחר-צהריים שלאחר גשם ורוחות לא פוסקות. גברת נוספת עם פלטפורמות וסודר עבה בצבע כתום הביאה בחור רוסי שהתקדם אל עבר השלמת-הכנסה במקום נקיונות ברחבי העיר, התלווה אליה. רואים מפה עד יפו . estoy enamorada חשבה לעצמה. "סליחה את יודעת היכן בעל-הדירה". "חליפה מכוערת" השיבה לה מריה טולוסה בחיוך חמוץ. "ורק שתדעי שהדירה הזאת שלי ושל לאונין!". "לאן את הולכת" שאל אותה עם בוא הערב הברנש המשופם. "בסך-הכול באתי לראות דירה". "ו..". "אני מעוניינת". "הרבה מעוניינים!". "אני רופאה!". "מה שמך?". "לילית".
הסניקרס שגברת שלימונצקי לא עזרו, בעודה מחליקה במדרגות. "מה אתה צוחק!". "דריה, הכול בסדר?" ענה בצחוק. "חתיכת אידיוט, בעוד שאתה מחלק ריטלין במקום לשבת עם הילדים על שיעורי הבית אני השגתי את פואם. הדירה שלנו, יהיה לבת-אל חדר משלה!". "מה עם יונתן ושמאי, הם כמעט הורגים אחד את השני!". "בת-אל צריכה מרחב משלה לפני שהיא מתגייסת, ושחושבים על זה, תוסיף עוד מחלקה בסטארט-אפ שלך. בדירה של זלדה יש מקום לכולם, רק תביא לי תכסף!. עכשיו תביא קרח, הברך שלי כואבת!. בשעות הקטנות בלילה ניגש הברנש המשופם למחלקת רפואה דחופה. "איפה זלדה?" שאל את האחות "אתה מתכוון גברת פרונזק". "האישה המבוגרת עם הקארה". "דוקטור סמלטוב יהיה פה בבוקר". "מה..". "תשמע אנחנו לא מוצאים אותה..". "היא לא עברה את גיל שמונים וקיבלה שבץ!". "כן, התקשרנו למשטרה". מר פואם דאג. הוא היה המכר הוותיק מהבורסה. ביום שאירסל הבריז מהאוניה לפלשתינה. הגברת עם הפנינים שהייתה אחראית להקצאת אוכל ע"פ תלושים, והוא היה חייל שרק לפני כמה שנים ברח מבור בגליציה. אירסל היה בחור גבוה ורזה, שהמעללים שהלכו בינו לבין גברת פרונזק הפתיחו להן חתונה ובית על-יד הים הבלטי, אבל הוא נחוש היה להעדיף את אדמותיי משפחתו על-פני איזה יהודיה גבוה שכבר שנתיים ניסתה אותו וניסתה גם יידיש ללמדה ולא מכבר בין אהבתם גם עברית, מפי סופר לא אחר מאשר גנסין. "קוראים לזה אימפרסיוניזם ספרותי". "אני באה ממשפחה פרבוסלבית בכלל". היא השיבה לו באגרוף מלצלצל. "אם אתה לא יכול לעלות איתי ל יִשְׂרָאֵל עז למה בכלל אתה יודע יידיש?".
משטרת מחוז מרכז דנה בשאלה איך אישה גוססת ברחה. "מה היא לא מתה? אני כבר" enamorada . "הדירה בכול מקרה לא תהיה שלך!". "זאת בגלל הרופא המכוערת?". מר פואם יצא ממיטתה של מריה טולוסה. "היא כבר מתה ברחוב תפסיק לדאוג, נגור como palomas במפלטנו בראש הבניין." "תפסיקי לזיין..לי את השכל ואת המנקה הרוסי!". "אותו אחד שפטירתה". "אותו אחד שבגללו לא תקבלי את הדירה. ואותי!". הכן מזלה של מריה טולוסה לא היה שונה משל פליטים אחרים שביקשו מבעל הבניין נחמה. הוא הסכים להוריד לה את מחיר השכירות והיא הייתה מוכנה להיות הנחמה הגדולה שלו. בפגישה באמצע נובמבר פנתה אליו, אל משרדיו במתחם הבורסה גברת פרונזק. "אני כבר מבוגרת מדי!". "לא אמרנו שנתחתן אחרי כול השנים?" תהה מר פואם. הוא היה יזם צעיר והיא לרוכלת בתמרוקים שגרו ביחד בדירתו הצנועה שקיבל ברחוב ארלוזרוב. נראה שהיא הייתה צעירה ומאוהבת ואולי כבר יביאו ילדים. "אתה זוכר למה זה לא עבד ועזבתי?". "מה זה כבר משנה?". "אני עקרה!". היא השאירה לו מעטפה עם צ'ק. מר פואם הספיק להביא מאז משפחה משלוש נשים שונות, אבל אהב רק את זלדה. זלדה הבודדה עם הפנינים והסומק בפנים. במקום להביא ילדים הם היו שותפים עסקיים. הוא התעסק בנדל"ן ושירת במילואים, היא סחרה במוצרי צריכה, אומנות ותכשיטים.
האורח הקבוע בדירתה היה באותו זמן דוקטור סמלטוב שאהב כסף לא פחות משאהב נשים בשלות. "איך זה שאני מגיע לגיל מסוים וצריכה רופא צמוד?". "את יודעת שאני דואג לך, את צריכה לעבור בדיקות קבועות". "אני כבר לא יהיה מופתעת, אימא שלי נרצחה בשואה בזמן שאני הייתי עם מחצלת בחוף גורדון". "יש לך עוד הרבה למה לחכות, הרפואה של ימינו תוביל אותך לעוד שנים קסומות". הוא הלך, והיא שלפה מהשידה תמונה בשחור לבן שלה ושל אירסל. במקומו דיברה יידיש עם מר פואם שלא היה נאה כאירסל. האם אירסל היה ניצל אם היה עולה איתה ל יִשְׂרָאֵל?".
את ערב השנה האזרחית עוד הספיקה לחגוג, הזמינה את מר פואם לצד דוקטור סמלטוב ואת כול דיירי הבניין (משפחת שלימונצקי הייתה היחידה בבניין שדפקה נפקדות). היה למברוסקו וודקה לצד לחם בריוש ועוגיות מקרונים צבעוניים. גברת שלמונסקי רקדה וואלס לצד דוקטור סמלטוב לצלילי מריה קאלאס לחמת מר פואם שמנגד פיזז באמצע הסלון עם מריה טולוסה שלבשה סמלת כתפיות אדומה, שרק בלתה לנוכח פרחי הסחלב והרקפות באדנית. "אתה לא חוגג עם הילדים?". "אני דואג הלילה רק לך, שלא תמעדי מרוב וואלס מהעקבים עם הדוקטור הצעיר". היא קראה למר פואם לחדר צדדי. "אני לא צריך לראות תמונה של מאמא ואירסלב, הלילה חוגגים!". "רק תספר לי עוד פעם איך הצלחתה לברוח מהבור". "סיפרתי לך שהתחפשתי לנווד והגעתי עד קזחסטאן". "מה הייתי עושה אם לא הייתה בורח". הם אחזו בידיים אחד של השני. "אני יחזיר לך את הצ'ק, בניתי את הבניין הזה לכבודך!"."ומה הספרדייה מהקומה השנייה היא אהובתך החדשה?". "אני לא צריך אהבה, רק שאת תישארי אלי קרובה". "לא הזמנת את המשפחה, את הנשים ואת הילדים?". "יש להם חיים משלהם, אני מתגעגע אלייך". דפיקה הייתה על הדלת, "סמלטוב?". דש השמלה האדומה, "יקירי אנו צריכים ללכת". גברת פרונזק שיחררה את פואם, "זה היה מאוחר מדי בשבילנו" אמרה לאחר מכן , מתייפחת לדוקטור סמלטוב. "תחייכי, זה עידן חדש, אני פה!". בהמשך החורף הדבר היחיד שנשאר חי בדירתה של גברת פרונזק היו הסחלבים. גברת פרונזק בבית החולים, כך התבדה למר בלובר שחיפש אותה ולאחר מכן התייפח למטפלת שלו. "היא במקום אחר, מתאחדת עם אלוהים". השיבה וניגבה את פניו השוצפות בכי עמוק.
בבית החולים גידפו אחד את השני מר פואם ודוקטור סמלטוב. "אתה הרגת אותה!. בשביל הדירה, אתה לא תקבל מאומה רוצח נשים אביונות ופלייבוי דפוק!". "אתה רק מריח דם, אני באמצע הלילה נקראתי לטפל במפרצת שהיא סבלה". "אחרי שאני יגיש אותך לדין רופא אתה לא תהיה". "אני הולך עם השוטרים לחפש אותה, אתה מוזמן להמשיך לנבוח ולנסות להזכיר את הדירה שאפילו לא שייכת לך!". מר פואם התרושש עם השנים, לאחר שכול הסכם גירושין שעבד את רכושו עד שלא נותר לו. גם יזמות נשחקת עם השנים, כמו כאבי-גב ומיגרנות שמובילות לדיכאון ולפנסיה ורופאים דואגים ולחברים בלי שיניים ולעקרות ואומללות קיומית ובושה כללית.
"אומרים שהמשטרה מצאה אותה" אומרת גברת שלימונצקי לפואם. "איפה היא?". "היא כבר גווייה". מר פואם צרח עד השמיים. "היא כבר באה בשנים" ניסתה להרגיע אותו. אל הסלון נכנסה במדים סניטרים פתאום הרופא הצעירה. "לילית?". "לא היה לי זמן להחליף מדים אחרי המשמרת". באה כולה בעיניים אדומות ממשמרת לילה. "טוב איפה המפתחות". "זה לא זמן טוב" רטן מר פואם. "והדירה שלי בכול מקרה" אמרה גברת שלימונצקי, בעודה מורידה את הפורטרט של גברת פרונזק שהיה תלוי בחדר האורחים. "לא!. את לא מקבלת כלום! שהילדים שלך ירצחו אחד את השני וירקדו על הקבר שלך! את לא מקבלת את הדירה" השיב לגברת שלימונצקי. היא מנגד לקחה את הפורטרט וניפצה את תמונתה של גברת פרונזק מצווארה העטוי צעיף ומחרוזת פנינים בצבעי פסטל על פרצופו של מר פואם.
"אני ישים תחבושת במצח, עוד יומיים תעבור לך הסחרחורת" השיבה לו לילית. "צער לי על הבלגן". "זה בסדר, כול מה שנותר לך לעשות זה לבחור איזה דירה את רוצה. את זאת של שלימונצקי הדפוקה או את זאת. תחשבי על זה, ניפגש בעוד כמה יומיים". יומיים לאחר מכן הגיעה בשמלה לבנה ומעיל פנסים לילית והם היו מוכנים לחתום על החוזה, לפתע באה לכניסה לבית גברת פרונזק, בכותונת בית-חולים ושערות שיבה מוכתמות בדם וקרעה את החוזה לגזרים.