פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 164 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-6 חודשים אצל הפסיכולוגית - פרק 18 The Wolf
אצל הפסיכולוגית - פרק 18 / The Wolf
חורף.
העונה הכי קסומה שקיימת לטעמי, העוצמתית ביותר, אין ספק, אבל הקסומה ביותר.
ריח של גשם טרי, רחובות ריקים מנפש חיה, אפילו החשכה הממהרת לתפוס את מעט האור במהלך היום - בכל אלו יש משהו קסום ועל אף התוגה המאפיינת עונה זו - היא מכילה הבטחה, תקווה.
עונת חשבון הנפש וההתחלות החדשות.
הבוקר החורפי הזה, האחרון לעונה - החל גשום ומעונן, אפור, עם ריח תקווה באוויר.
אני הולך להתגעגע לחורף הזה.
באוויר כבר מריחים את סוף החורף.
לפי התאריך, החורף מזמן היה אמור להיגמר.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר היום.
"לאחרונה אני מרגיש שהסוף שלי מתקרב, זה נשמע אולי מוזר מגיע מפיו של אדם צעיר. הרבה אומרים שכל אחד יודע מתי הזמן שלו מגיע, תחושה מוזרה של סוף שאי אפשר באמת לתאר, אתה פשוט יודע. מריח את זה באוויר, מרגיש את זה בעור ובנשמה, כמו קול קורא - מושך אותך לחצות את הקווים.
אצלי, טוב, אני קצת שונה מהרוב.
יש שלב בחיים, שבו אתה פשוט מיואש. השגת כל מה שחלמת עליו, חיית חיים מלאים ושלמים, שבעת מראות ומחשבות והזיכרונות רבים יותר מהחלומות שעוד נותרו לך להגשים ובשלב הזה - אתה פשוט מתייאש.
אין לך למה להמשיך לחיות, דברים נראים פתאום כל כך שוליים וחסרי חשיבות, אתה פשוט מאבד את הטעם...לחיות.
זה קורה לכולם, בדרך כלל בשלב הקטטר והרגרסיה מעצמאות לתלות.
מתחילים להגיע רגעים שאתה פשוט תוהה, מה עוד נותר לך לעשות, קשרים חברתיים הולכים ונפרמים, אתה מרגיש כמו נטל על המשפחה, חברים ואנשים שגדלו איתך - לאט לאט עוזבים ואתה מרגיש את כל אותם חוטים שקושרים אותך לכאן ועכשיו, לחיים, פשוט הולכים ונעלמים, נקרעים אחד אחד.
אין לך דרך לשלוט בזה, זה פשוט טבעי וקורה.
אז אתה יודע שהזמן שלך מתקרב, אתה מרגיש את זה בעצמות, אתה מריח את זה באוויר.
מתחיל שלב שבו אתה מתכונן, כמיטב יכולתך, משלים עם הרעיון שזהו ונגמר. אתה מביט אחורה, עושה חשבון נפש, מצטער על פספוסים שאי אפשר לתקן, שמח על דברים שקרו, משלים עם הדרך שבחרת והובילה אותך עד לנקודה הזו, בתוך תוכך מקווה -
שמשהו ממך, ימשיך הלאה, שהשארת שינוי קטן אצל מישהו אחד שימשיך איתו לנצח.
אתה מתחיל לחשב את הקץ, גן עדן או גיהנום, רק כדי לוודא שאתה מאוזן ושתנוח על משכבך בשלום.
במידת הצורך, אתה חושב על מה אתה יכול לעשות כדי לקנות את עולמך בשנייה אחת של חסד.
ואז מגיע היום הגדול, שבו אתה פשוט לא קם, או שמחלה כזו או אחרת פשוט קוטפת אותך בחבטת ריסים, רופא שאיחר בדקה או אבחון שגוי ששלחו אותך לדרכך -
האחרונה.
זה התסריט בגדול, לפחות לאלו מאיתנו שימצאו את הכוח להמשיך ולסחוב עד 120, יש אחרים, שפשוט לא יכולים להתמודד עם הדבר הזה שנקרא חיים - וזה גורם להם לחתוך מוקדם יותר.
יש אחרים, שעצם קיומם אמור לייצר שרשרת נסיבות ומרגע שהגיעו למקום ולזמן בו מילאו תפקידם, נקטעים חייהם.
כל זה נכון, אם אתם לא אני או לכל הפחות לא כמוני.
אני מרגיש את כל מה שתיארתי כבר עכשיו.
לא אופייני לטיפוס צעיר, אבל מזמן אני מרגיש כמו זאב ים ותיק, שבע קרבות ושבע מלחמות.
ראיתי עולם, חייתי תרבויות, מצאתי את התשובות לשאלות הגדולות של הקיום והאני, אבל יותר מכל הבנתי - שכל התשובות שמצאתי, נכונות רק לי, וגם אם הם נכונות לכם, המסע שלכם הוא להבין ולמצוא אותן, אין טעם שאקצר לכם את הדרך, כי בכל מקרה אתם צריכים להבין ולהפנים ברמה העמוקה ביותר שאתם יכולים להבין.
אז לא נותר לי בעצם - מה לעשות עוד בעולם.
מה הפלא אפוא, שהטעם בחיים קצת נפגע ונפגם.
יש עוד חלומות שהייתי רוצה להספיק להגשים, ברור, אבל החיים קצובים, לכל דבר יש זמן ומקום.
אז עוד מעט יגיע הזמן להיפרד.
אני מניח שאם הייתי מתנתק, בלי לעדכן - חלקכם הייתם מאשימים את עצמכם, חלקכם הייתם מתחרטים, אולי אפילו חושבים שהייתם יכולים לעצור את הבלתי נמנע.
אני הולך בדעה צלולה, ברוגע ושלווה.
כי זה טבעי ופשוט -
הגיע הזמן."
הלכתי לדרכי, בלי להביט בה, בלי לומר דבר מעבר.
לא נתתי לה הזדמנות לרדוף אחריי או לנסות לשנות מה שנקבע מרגע שהתחלתי את המסע שלי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
