זה כרסם שנים רבות.
לכאורה היו להם כל הסיבות להיות מאושרים-זוג באמצע החיים, מבוסס, בלי חובות, מקצועות חופשיים, בן ובת קרובים מאד ומצליחים גם הם בחייהם. מה שנקרא "מסודרים בחיים".
חיי חברה, חופשות משותפות.
בני הזוג שוחחו על זה הרבה, בשקט.
"אני לא יודע אם החלטנו נכון לא לשתף אותם"
"מאוחר מדי עכשיו, עברו הרבה שנים, מה הטעם לפתוח תיבת פנדורה"?
"אני לא שלם עם זה, הם חיים בשקר מאז נולדו".
"הם לא. הם פשוט לא יודעים את כל האמת, זה לא אותו דבר. מה שלא יודעים לא פוגע. גם אני לא מרגישה טוב עם זה אבל טובת הילדים קודמת"
ובני הזוג לא הצליחו להגיע להסכמה קל וחומר להחלטה, האם לשתף את ילדיהם או לא.
מצד אחד היה לאב רצון לשתף את ילדיו ומצד שני חשש מובן מתגובתם-במיוחד הבת שהיתה יותר אמוציונלית מאחיה מונחה ההגיון. הוא נקרע בין שני הקטבים ועמדת אשתו הברורה-לא לספר. חששה מתגובת הבת היה חזק והיא לא ראתה איזו טובה תצמח מכך שידעו.
הצורך להציג את חזות "הכל בסדר, החיים יפים" הקשה עליהם ובמיוחד עליו. בזמנו הרגישו שעשו את הדבר הנכון אבל עצם שמירת המעשה בסוד מילדיהם- לא פחות מהמעשה עצמו- גרם למועקה שלעתים השתלטה על הווייתו, מעיקה ומציקה, גורמת לו לעתים מתיחות וקוצר רוח. היא היתה הרבה יותר שלמה עם ההחלטה ממנו.
ויום אחד החליט שזהו, עליו לעשות מעשה. באמצעות פנייה לרשויות ובעזרת בלש פרטי בירר את העובדות. הוא רצה לספר לילדיו וכצפוי אשתו התנגדה.
"אתה באמת רוצה להפיל עליהם שיש להם אחות שנמסרה לאימוץ לפני שנולדו? היינו צעירים ודי טיפשים ומהר הבנו שלא נוכל לגדל אותה והיא בגרה והידרדרה לפשע וכיום אסירה משוחררת. יש לך מושג מה זה עלול לעשות להם? אני לא מוכנה לזה."
"יש להם אחות, מגיע להם לדעת"
"ומה זה יעשה לה? אתה תהרוס את חייה יותר. מבחינתה מי שמגדלים אותה הם הוריה"
"אי אפשר לדעת. יהיה הלם אבל אולי הדברים יתפתחו לטובה"   
"רד מזה. פשוט רד. אתה מתעקש להכניס ראש בריא למיטה חולה ועושה מזה יותר מדי " 
הוא פשוט לא יכול היה להגיע להחלטה, לכוד במעגל קסמים קטלני. הרצון לספר את מה שנראה לו כסוד אפל ונורא ולהשתחרר מהמועקה מול החשש להשלכות והתנגדותה התקיפה של אשתו. 
כעבור קרוב ל15 שנה נפטר, לוקח לקברו את מה שנראה לו סוד נורא שמירר את חייו.
		
		
		
					הוסף תגובה | 
			
		
קישור ישיר להודעה