קראתי את השיר מספר פעמים וחככתי בדעתי כמה ואיך לכתוב.
השיר מתאר סיטואציה לא פשוטה - של סודות שמורים, חוסר אונים באשר לאן לפנות לעצה, או איך ואיפה אפשר לשחרר את אותם סודות...
כשבסוף, לכאורה, נמצא פתרון - טיול בחיק הטבע שנותן שחרור מסוים מהעול.
פורקן מסוים, אישי של הכותבת.
ואז מגיע האקרוסטיכון - שסותר את הנקודה הזו -
על אף שנדמה כאילו יש בתוך היום יום העמוס בסודות - רגע של אושר, בא האקרוסטיכון ומבהיר - שאין באמת אושר באותם רגעים.
שהמשא הכבד מנשוא של שמירת סודות, לא באמת נשכח או נעזב, אלא שהוא ממשיך להיסחב איתך.
שיר כואב וחד.
אהבתי אותו ואת הדרך בה כתבת ותיארת את התחושות שלך.
יש בו עדינות מסוימת למרות הקשיחות באינטונציה שלו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה