אף פעם לא חשבתי,
שהמוות ידפק בדלתי.
שהמוות יהיה מנת חלקי.
תמיד הדחקתי.
תמיד התעלמתי.
אך לשווא.
הוא היה,
וכשנתקלתי בו בסביבתי הקרובה,
אטמתי אוזניי ואמרתי:
זה לא יקרה.
זה לא יקרה.
אבל זה קרה.
מה עושים?
כיצד נוהגים?
חסרת אונים.
שלום סקאוט שיר עצוב מאוד וקשה מאוד. בסופו כתבת 'חסרת אונים' . ממש שיר עצוב ומה עושים אין מה לעשות זה כמו השיר של אב טיפוס 'ציפור' מה לעשות אין מה לעשות עוד מעט שמש באה ברקיע תהפוך אותי ציפור. לאט לאט השמש באה ברקיע אני מרגיש כבר את הקור. זה שיר של אב טיפוס שרון הולצמן אני חושב כתב ושר אותו.
תודה.
זו בדיוק הבעיה. שהרפואה, עם כל התקדמותה, לא יכולה לפתור הכול ואין מה לעשות. אז המצב יוצר חוסר אונים כי מה כבר יש לעשות? לקוות לטוב? זהו? השיר מביא את נקודת המבט האישית שלי ותודה רבה אני אאזין לשיר.