פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 124 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-9 חודשים אצל הפסיכולוגית - פרק 17 The Wolf
אצל הפסיכולוגית - פרק 17 / The Wolf
"את יודעת, אנשים שונים - חיים שונים, כל אחד תופס את החיים בצורה שונה, חווה אותם בצורה שונה, חי אותם בצורה שונה.
מה שיותר מפתיע, שלא רק האדם הוא כזה.
קחי כל קבוצה של בעלי חיים, תצמידי לה את המקבילה הזהה שגדלה באזור גיאוגרפי אחר, לא רק שאינטונציות קוליות יישמעו אחרת, לא רק שכל קבוצה תפרש אחרת סימנים מסויימים, כל פרט בתוך אותה להקה או קבוצה - יחווה אחרת את המציאות.
קל לחשוב ולהאמין שבתוך להקת זאבים למשל, כל הפרטים חווים את המציאות באותה דרך, הרי אין להם מודעות כמו בני אדם.
למרות חוסר המודעות, אני מאמין שלבעלי חיים יש את ההבחנה בין הזהות האישית לקולקטיב ברמת התת מודע.
באופן מסוים זה מחזק את התיאוריה שלי שלכל פרט בעולם שלנו קיימת מקבילה רוחנית, אם לנסח זאת באופן פשטני יותר, בכל פרט בעולם יש חלקיק אלוהי, שורש רוחני.
זה יסביר למה מילים משפיעות על המציאות שלנו - צמחים, בעלי חיים, אבל זו לא רק משמעות המילה אלא גם האינטונציה שלה - הכוונה מאחוריה.
אותו ניצוץ או חלקיק אלוהי הוא שיוצר את ההפרדה הלא מודעת בין האגו לקולקטיב.
מטבע הדברים גם לאדם יש את אותו הניצוץ.
אבל לא אלו הדברים שרציתי לדבר עליהם.", אמרתי מהורהר.
שכבתי על הספה כהרגלי, בקליניקה מול אליס, היא הקשיבה ברוב קשב, מתוחה וזקופה בכיסא הנוקשה.
לא הייתי צריך לפקוח עיניים כדי להרגיש את המתח שלה, את ההתחבטות מה ואיך לשאול. זו הייתה מערכת יחסים חד סטרית, בדיוק כמו שרציתי.
"כל אדם תופס את החיים אחרת",חזרתי, מאפס לעצמי את המחשבה.
"דיכאון, שמחה, כאב, אושר...כל אלו סובייקטיבים בצורה אובייקטיבית. כל מילה מוכרת לך, את יודעת מה היא מתארת ובכל זאת, את לא יודעת בדיוק מה אני מרגיש כשאני חווה כל אחת מהן כשם שסביר להניח שאני לא יודע איך את חווה כל אחת מהן.
עברתי הרבה, את יודעת, לא הכל, לא הרבה, אבל מספיק כדי להבין.
היו פעמים שרציתי לחתוך. להפסיק את כל הכאב.
אתה מרגיש שאתה עומד בקצה תהום חסרת תחתית, נדחק לפינה שממנה אתה יכול רק לקפוץ.
אף אחד לא מבין אותך, לא שומע אותך, אתה משחק כל כך טוב את המשחק עם החיוך והחיים עד שאתה מצליח לתעתע אפילו בעצמך לפעמים, אבל הכל תופס אותך בשלב כלשהו, מעיף אותך מהנתיב ואתה מוצא את עצמך עם כאבים חדים, נאבק לנשום, עומד לבד בקצה תהום חסרת תחתית ושום דרך להמשיך משם.
אז אתה מנסה לעשות את הדבר היחיד שאתה חושב שיכול להפסיק את כל הכאב הזה.
את כל השחור והמגעיל, את כל המוות שאתה מרגיש בפנים.
אתה לוקח סכין או כדורים, קופץ מבניין או כל דרך אחרת שעולה על דעתך.
לפעמים, אתה משתהה מספיק זמן, נותן להם זמן למצוא אותך.
לפעמים, אתה כבר מוכן, כי לא נותר לך דבר ואתה מוצא תירוץ לא להמשיך הלאה, כי בדיוק צץ משהו ואתה צריך לטפל בו
ולפעמים אתה כבר באמצע הדרך, נחוש.
ומשהו עוצר בעדך.
כמה שאתה מנסה, אתה מרגיש שזה מונע ממך.
ואז איכשהו, אתה יוצא מזה.
חושבים שזה לא יקרה יותר, אבל כמו מעגל לא סגור, זה תמיד חוזר לרדוף אותך, תוקף אותך בזמנים בהם אתה הכי חסר כוח, בימים הכי קשים.
זו מלחמה פסיכולוגית.
עם עצמך.
בעגה המקצועית קוראים לזה דיכאון בחלק מהמקרים הוא אפילו קליני.
והדרך שמטפלים בזה היא כדורים שמחביאים את התסמינים, מונעים את ההתמודדות, גורמים לך להרגיש פשוט -
אפאתי.
ושיחות.
אינסוף שיחות.
כדי לעורר משהו שנעלם עם הכדורים -
רגש.
במקום, אפשר פשוט....",לא, אני לא הולך להמשיך. שהרפואה תמצא את הפתרון.
שתקתי עוד קצת.
"...אחת הסיבות שאני אוהב לכתוב.
לנקות את כל הרעלים האלו, לרוקן קצת מהזמזומים חסרי המעצורים.
לא שכתיבה מרגיעה אותי, היא פשוט בוערת ושורפת וחורכת אותי מבפנים, אבל יותר קל להוציא את זה ככה.
מוריד קצת את גובה הלהבות.
אבל עוד פעם סטיתי מהעיקר.
אלו שמבצעים את ההתאבדות בסופו של דבר, אלו שנכנעים לפינות החשוכות והנידחות בנשמתם ולא מסוגלים להתמודד יותר, משלב מסוים כבר אי אפשר לעצור אותם.
הם יעשו את זה מתחת לרדאר, בלי שתרגישו אפילו שהם מתכננים את זה -- ולא, את לא צריכה לדאוג או לחשוש ואני יודע שגם כשאני מבטא מילים אלו זה לא יעזור - את בכל זאת תדאגי ותחששי - אני לא. -- כל הסימנים שמופיעים לפני ההחלטה, אלו ניואנסים קטנים, כל כך קטנים שמרוב שאנו שקועים בתוך עצמנו - אנחנו מתעלמים ולא רואים אותם עד שהם בחזקת דיעבד.
ההבנה הזו גרמה לי להבין כבר בגיל צעיר יחסית שכל אחד צריך שיקשיבו לו ובעיקר אותם אנשים שאין להם מי שיקשיב להם.", עוד מונולוג שהסתיים בזמן.
"מחר, אותה שעה, אותו מקום.", קבעתי ויצאתי.
בחוץ האוויר היה קריר.
אם כל זה חלום, אני מאוד מקווה שלא אזכור דבר מכל זה מחר ואם זה באמת קרה עכשיו - טוב, ההצגה חייבת להימשך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
