אצל הפסיכולוגית - פרק 1.
הדירה הייתה ברחוב קטן בפאתי העיר, בניין דירות מטופח עם כמה צמחים מסביב.
אתם בטח תוהים איך הגעתי אליה, התשובה הקצרה היא שנסעתי באוטובוס.
התשובה הארוכה והכנה יותר תהיה שפשוט הרגשתי צורך לדבר. אתם מכירים את זה, כשהשלב הזה בחיים מגיע, הכל נראה כאילו עומד לקרוס אל תוך עצמו ולהותיר שממה או תוהו ובוהו או את ההרגשה הזו שאתם כבר לא מכירים את עצמכם יותר בגלל שהחיים עיצבו אתכם בצורה כזו, משבר זהות קוראים לזה בעגה המקצועית.
אצלי זה היה השילוב של שלושת הדברים שהביא אותי אל הדירה שלה.
שמתם לב פעם איך לפי הדלת של הבית כבר אפשר לנחש מי גר שם?
אם יש לה דלת פלדלת חומה כנראה שהיא באה ממשפחה טובה, אם הדלת לבנה אפשר לנחש שהיא גרה לבד, דלת מעצבים שחורה מעידה על תפיסת תחת. המון דלתות, המון אישיוית ושמתם לב לזה שאף פעם אין דלת הזזה בתור דלת כניסה?
יש כאלו שמאמינים שיותר קל לפרוץ דלת הזזה, כל מה שצריך זה להוריד אותה מהמסילה ונגמר הסיפור, אתה בתוך הבית. אני חושב שזה קשקוש, במיוחד עם כל המנגנונים המתוחכמים שיש היום. אנשים פשוט לא רוצים להרגיש שקל לחדור אליהם לבית, למרחב הפרטי שלהם.
אז הגעתי לדלת שלה, דלת פלדלת חומה עם מנעול רב בריח עם שלוש נקודות נעילה.
היא ממש רוצה שירגישו בטוחים אצלה.
את הדלת פתחה לי בחורה כבת 28 עם משקפי ספרניות, לבושה בחולצה מכופתרת ומכנסי ג׳ינס. הדירה הייתה מרוהטת בפשטות ביתית המאפיינת קליניקות של פסיכולוגים - שתיים שלוש כונניות ספרים, כמה צעצועים בתור קישוט למדפים, שולחן פשוט ויציב, ספה נוחה וכמה כיסאות עץ פשוטים וכמה צמחי נוי בפינות מסויימות.
נשכבתי על הספה, מודע לכך שהנעליים שלי לא בולטות החוצה, ספה ענקית מעור.
היא הביטה בי בתימהון מה, אנשים אף פעם לא מתרגלים לרעיון שאני מרגיש בבית בכל בית שהוא לא שלי.
"אז...מה נשמע דוק?", גיחכתי במבוכה. להתחיל שיחות ועוד עם מישהי לא התחום החזק שלי. היא חייכה כאילו לא שמעה את השאלה הזו כבר עשרת אלפים פעם, חיוך כזה עדין.
היא הייתה ימנית, לא נשואה, מאוד אוהבת שגרה אבל לא מפחדת מלשבור אותה, היו לה כמה פחדים, לא ידעתי בדיוק אילו בשלב הזה. היא הייתה מטופחת, יפה, לפי התעודות על הקיר היא בחורה חכמה שהספיקה כמה דברים בחייה. אני מניח שאביה היה הדומיננטי במשפחה ושאין לה חבר. כפתור אחד פתוח בחולצה מעיד על ביישנות מסויימת ומיניות מאופקת, לפחות אצל נשים, שני כפתורים פתוחים על התעניינות ופיתוי. היא לא נראתה הטיפוס ששוכח לכפתר את החולצה, היא שידרה משהו קשוח, קפדני.
זה הולך להיות כיף.
"אתה יודע מה התפקיד שלי כפסיכולוגית?", שאלה, שאלה מעניינת, בעיקרון פסיכולוגים עוסקים בחקר נפש האדם, עוזרים לך לפתור בעיות או לפענח מי אתה ומה אתה, מקשיבים לכל הסיפורים שלך על הילדות, בוררים את האמת מהשקר, מוציאים את הגוזמאות מסיפורי תהילה שונים ומגישים לך על מגש כסף את הקרביים שלך ואז מנתחים כל חלק פנימי בפני עצמו עד שאתה כבר מבין בעצמך איך לפתור את הבעיות שלך.
הסתפקתי בתמצות:"לעזור לי לעזור לעצמי".
ראיתי את הרמת הגבה הזו גברת, ראיתי את החיוך המבזיק לחלקיק שנייה, היית מרוצה מהתשובה שלי ובכל זאת מצאת לנכון להרחיב על הנושא.
החלפנו כמה מילים בשיחה מתגבשת ורצית שאתחיל לספר על עצמי.
תהיתי מאיפה להתחיל, נשמע צלצול קטן. באמת, עד שאני כאן ועד שהתחלנו את השיחה המעניינת כבר נגמרה הפגישה? עולם אכזר.
"נקבע שבוע הבא, אותה שעה", אמרה.
הנהנתי בראשי ויצאתי, מפנה מקום לבא אחריי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
