פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 982 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-11 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת ניר
העור של אליס חיוור במיוחד כאילו היא נמנעת בכוונה מלצאת החוצה לאור השמש. דפנה בטוחה שטבועים בה גנים של ערפד. הן יושבות במטבחון של המכון לרפואה משפטית, על השולחן מולן שני ספלי קפה. אליס לבושה בחלוק בד דק ירקרק של רופאי המכון, לכיס החלוק שלה מוצמד בקליפס תג העובד עם תמונה שצולמה מזמן ודפנה במדי התכלת של משטרת ישראל. למטבחון ניסו לשוות מראה קצת פחות עגמומי משאר המכון והקטינו למינימום את כמות אריחי הקרמיקה הלבנים וכיורי הנירוסטה המבריקים אך מכיוון שהקבלן שבנה את המקום כנראה ניסה לחסוך או סתם התעצל המטבחון מורכב מאותם האריחים ומאותה הנירוסטה רק בכמויות פחותות. בכל פעם שדפנה פותחת שם את המקרר באחד מביקוריה הרבים במקום הזה היא מופתעת מחדש לגלות שליד גביעי הקוטג' וקרטוני החלב אין חלקי גופה בשקיות ראיות ממוספרות עם טוש שחור כמו זו שהן הוציאו ממקרר בחדר אחר לא רחוק משם לפני כמה דקות.
העור החיוור של אליס ממוסגר בתספורת קארה מדויקת. פוני גזור כאילו עם סרגל. מסגרת של שיער שחור התוחמת שפתיים עם פירסינג של כדור כסף עגול קטן בצידן השמאלי ועיני תכלת קרירה.
"שקט פה." דפנה מפיגה את הדממה.
"כן. פחות עמוס מהרגיל. קצת מתאבדים, תיקי התעללות, פה ושם רצח. תקופה רגועה." אליס מרחרחת את אדי הקפה העולים מהספל שלה "אין פה סוכר, נכון?"
"רק קפה שחור."
"יופי." אליס שותה מהקפה ומרימה את גבותיה בתנועת אישור של טעים. "יותר טוב ככה. כשהתחלתי פה עוד הייתי בהתלהבות של סטודנטית שרק גמרה את הלימודים." היא מצביעה על התמונה הצעירה על תג העובד שלה. אותו קארה. אותן עיניים. עדיין בלי הפירסינג. "זה עבר לי מהר."
"למה?"
"אלפיים ואחת התחילה."
"באלפיים ואחת כבר עבדת פה?" דפנה כבר בת עשרים ושמונה וגיל שלושים המתקרב נראה לה מפחיד. היא עדיין תופסת את עצמה כילדה. אם אליס כבר עבדה במכון באלפיים ואחת היא בטח כבר מתקרבת לחמישים. ממש באה בימים למרות שהיא לא נראית כזאת זקנה.
"כן. התחלתי באלפיים. בוגרת טרייה. במרץ אלפיים ואחת היה הפיגוע הראשון שלי. הפיגוע בצומת הרצל ושוהם בנתניה. יום ראשון, קצת לפני תשע בבוקר, מחבל מתאבד עם חגורת נפץ בפינת רחוב עמוסה בהולכי רגל. שישים נפצעו. שלושה הגיעו לכאן. ארבעה כולל מה שנשאר מהמחבל."
"אז התחיל הגל של הפיגועים, נכון?" דפנה שותה מהקפה שלה.
"כן. רק באלפיים ואחת הגיעו לפה שמונים וארבע גופות. הדולפינריום, מסעדת סבארו והמדרחוב בירושלים, קו שש עשרה בחיפה. באלפיים ושתיים זה כבר קפץ למאתיים עשרים וחמש גופות. זו הייתה השנה של האוטובוסים. התחלתי לעבוד בטיימינג הכי גרוע שיכולתי לארגן לעצמי. כבר חשבתי לעזוב. השנה של האוטובוסים הייתה הכי נוראית. מטענים ענקיים ופיצוצים במקומות סגורים. היו לנו גופות שכל מה שנשאר מהן היה יכול להיכנס לקופסת גפרורים. חלק מהנפגעים זיהינו רק על בסיס די אנ איי." היא מרחרחת שוב את אדי הקפה מהספל שלה "את בטוחה שלא שמת פה סוכר? זה קצת מתוק לי."
"בטוחה." באלפיים ואחת עשרה דפנה הייתה בת אחת עשרה. היא זוכרת בעמימות את המצב הביטחוני שהיה אז, כותרות בעיתונים עם תמונות אוטובוסים ופנים ושמות של הרוגים. זיכרון עמום. אז, היא הייתה עסוקה יותר במלחמת ההישרדות הפרטית שלה. לא הייתה לה את הפריבילגיה להתעניין בדברים שקרו מחוץ למעגל האלימות הפרטי שבו גדלה כילדה.
"מה שכמעט גרם לי לעזוב זה התגובות של המשפחות. לא הגופות. עם המתים אני מסתדרת יופי." אליס שותה מהקפה ומניחה את הספל בחזרה על השולחן. סירנת אמבולנס נשמעת מרחוק ומשתתקת. ציוץ של ציפורים.
"אני זוכרת שמאחת הגופות כל מה שנשאר זו חתיכת כתף עם קעקוע של שתי הגבעות עם הכוכב למעלה מהעמוד האחרון של הנסיך הקטן. מכירה את הציור הזה?"
"כן." דפנה שותה גם היא מהספל שלה, עוטפת אותו בשתי כפות הידיים שלה, נותנת לחום הקפה להבריח קצת את צינת המכון לרפואה משפטית.
"שיערנו שזה של נערה בגיל חמש עשרה עד שמונה עשרה. משהו כזה. היינו צריכים זיהוי של המשפחה בשביל לחסוך את כל שאר הבדיקות ולקבל זיהוי מהיר אבל איך את מראה כזה דבר להורים של ילדה בת שש עשרה?"
ולמי מראים את פרק היד הקטוע שמחכה להן על שולחן הנירוסטה הקר תחת תאורה לבנה חזקה של חדר הנתיחות הפתולוגיות הסמוך? יד חתוכה במדויק מעט מעל מפרק כף היד. ציפורניים עם לק סגול עם נצנצים. קצות ציפורניים מכורסמים בלי הרבה מקום לאיסוף די אנ איי במקרה שהיא התנגדה. דפנה מריחה את אדי הקפה העולים מהספל שלה.
"סידרנו על שולחן נתיחה מגבות בצורה של גופה. ידיים. רגליים. גוף. ראש ממגבת מקופלת. שמנו את החתיכה של הכתף במקום המתאים וכיסינו את הכל בסדין. קשרנו את הסדין בצורה כזו שגם האבא או האמא או כל מי שיגיע לזהות אותה לא יוכל להרים את הסדין אם פתאום הוא ירגיש את הצורך לעשות את זה וחתכתי מלבן בסדין בדיוק מעל הקעקוע והדבקתי עם אגד רפואי את הסדין מסביב למלבן. שלא יזוז. התזנו מסביב עם מטהר אוויר להעלים את הריח של בשר שרוף וחומר נפץ. האבא היה זה שנכנס לזיהוי. מבט אחד על הקעקוע והוא אמר שזו היא. שאל אם אפשר להתקרב ולראות את הפנים שלה. אמרנו לו שעדיף לו שהזיכרון האחרון שהוא רואה יהיה הקעקוע. שתי הגבעות והכוכב לא נפגעו מרסיסים." היא לוגמת שוב מספל הקפה שלה. "באלפיים ושש פחות או יותר הפסיקו הפיגועים. שנים לקח לי להיפטר מהציפייה לריח השרוף בכל פעם שהגיעה גופה חדשה."
דפנה עוצמת את עיניה ומדקלמת "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו. זהו אותו נוף המתואר בעמוד הקודם אולם ציירתיו שנית למען תתבוננו בו כראוי. כי במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על פני הארץ. ומכאן נעלם."
"זה מה שכתוב בנסיך הקטן בעמוד עם הגבעות והכוכב?"
"כן." דפנה עונה. אבל היא חושבת שהנוף העצוב ביותר בעולם הוא דלתות הנירוסטה הגדולות של חדרי המקררים פה במכון. והיד של הנסיכה הקטנה המחכה להן על השולחן בחדר הסמוך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
