פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 6 שנים ו-11 חודשים העץ המתוק Abigail

  ימיו של הסנאי הקטן עברו עליו בשקט ובנמנום. היה טוב לישון, כי אז הזמן כמו התקצר לקראת שובה של אמא. כשהיה ער היה עליו להיות בשקט מוחלט. אמו הזהירה אותו מפני הסכנות. "נחשים," אמרה. "הם ארוכים מאוד, ואם הם יתפסו אותך, הם יחנקו אותך ויאכלו אותך. יש קופים כאלה גדולים, וציפורים ענקיות עם מקורים חדים."
  הסנאי הקטן היה ישן שעות על גבי שעות, או רובץ ער ובוהה בעלים. אותם דברים העסיקו את מחשבותיו. האוכל שהכי רצה לקבל – תמיד הפירות הקטנים האדומים -, לאיזה כיוון יפנה בפעם הראשונה שיותר לו לצאת מהנקרה, וגם, מדוע קוראים לעץ המתוק העץ המתוק?
  הנקרה היתה נקרתו של העץ המתוק. העץ המתוק היה העץ השני הכי גדול בשטחה של אמו של הסנאי הקטן. הכי גדול היה העץ הגדול. "הכי טוב לחיות על גזעו של העץ המתוק," אמרה אמו של הסנאי הקטן. "העץ המתוק מגן על מי שחי איתו ומחזק אותו." אבל היא לא סיפרה לגורה למה קיבל העץ המתוק את שמו המוזר. "כשתדע ללכת, אני אסביר לך." "אני כבר יודע ללכת," מחה הסנאי הקטן והדגים כיצד הוא מהלך בתוך הנקרה. האם דחפה אותו קלות והוא נפל. "לא, סנאי קטן. כשלא תיפול כשאדחוף אותך, תוכל לצאת מהנקרה. ככה לימדו אותי על העץ המתוק. ככה זה הכי טוב."
  "אז אני אתחזק מהר," אמר הסנאי הקטן.
  "טוב מאוד," אמרה האם. כמו כל האימהות היא קיוותה שהגור הקטן שלה יתחזק הכי מהר שאפשר ויוכל להגן על עצמו.
  הסנאי הקטן היה מתכרבל בנקרה, ישן ומנמנם ובוהה, עד שאמו נכנסה בקלילות בפי הנקרה ונישקה וליטפה אותו לשלום. הוא תמיד זינק ממקומו בציפייה, כי זו היתה עונה מלאת גשם ושמש והיער היה מלא בדברי מאכל. האם היתה מרוקנת מפיה אגוזים, או פירות, צמחייה משונה ומגוונת. האם היתה מתרווחת ואוכלת לשובע ותמיד הניחה לגורה לטעום. ואז היא התכרבלה לידו ונתנה לו לינוק ממנה. וככה היו שניהם נרדמים.
  כשהתעורר בהם שוב הרעב היתה האם נפרדת מהגור, יוצאת שוב מהנקרה ונעלמת בעלים.
  
  "מה שלומך?" שאל העץ המתוק את העץ הגדול.
  "טוב מאוד," אמר העץ הגדול. "אני רעב, אולי שמרת משהו בשבילי?"
  "ברור, כמו תמיד," אמר העץ המתוק. "בבקשה, ידידי."
  המטען היקר הועבר אל העץ הגדול, שבלע אותו בהכרת תודה.
  "ומה שלומך, העץ הצעיר?" שאל העץ הגדול את העץ הצעיר, שחי בצילו של העץ הגדול ונזקק לתמיכה מרובה בזמן שהתקדם בהתמדה אל אור השמש. שני העצים הסמוכים האלה ידעו שיום אחד בעתיד הרחוק, אם הם לא יחלו או אפילו ימותו, גזעיהם יגדלו עד שייצמדו זה לזה, והם יתחילו לחלוק מזון ומים עד שיהפכו לעץ אחד.
  "אני גם בסדר גמור," אמר העץ הצעיר. "נהדר. והאדמה אצלי נהדרת בזמן האחרון... אם מישהו צריך קצת מזון אדמה?..."
  "אני," ביקש העץ המתוק, ושמח שהעץ הצעיר התחזק מספיק כדי לחלוק את מזונו עם אחרים. "סוכר?"
  "לא תודה," אמר העץ הצעיר. "באמת לא צריך."
  "איך שהעץ הצעיר גדל," אמר העץ הגדול לעץ הלמורים.
  "כן, ראיתי, זה באמת מרשים," שמח עץ הלמורים, "אז, לפני שישים שנה, לא האמנתי שהוא יצליח לגדול כל כך. בסוף הוא עוד יגיע אל אור השמש."
  ארבעת העצים שתקו לרגע קל. סמוך אליהם, סיפר עץ התוכים אגדה עתיקה.
  "אגב, למישהו יש מים?" ביקש עץ הלמורים.
  
  "לא נפלתי!" הריע הסנאי הקטן בחדוות ניצחון. והוא צדק. האם והגור חגגו להם בשמחה בתוך הנקרה.
  "אני יכול לצאת עכשיו?"
  "בוא אחרי," אמרה אימו של הסנאי הקטן, מחייכת.
  הסנאי הקטן יצא בעקבותיה מבעד לעלים. איזה עולם יפה! בכל מקום עלים ירוקים, ופרחים ריחניים, ולמטה, הרחק מאוד למטה, זורם משטח חלק של מים עצלים בין הצמחים הצפופים.
  "אנחנו הולכים אל הצמרת של העץ המתוק," אמרה אמו של הסנאי הקטן.
  "יש!" הריע הסנאי הקטן ודילג בעקבותיה. הוא לא התקשה כלל לעמוד בקצב הנמוך שהכתיבה לו. הוא טיפס על הקליפה הנוחה, המחורצת, קיפץ בין הענפים ורץ עליהם.
  "עכשיו אנחנו על העץ הגדול," אמרה האם. "מכאן הדרך קצרה יותר."
  "שלום לך, סנאי קטן," אמר העץ הגדול.
  "הוא עדיין קטן, הוא לא כל כך מבין," אמרה לו האם. הגור אכן לא הבין בדיוק את הדברים. הוא היה עסוק בחקירות מגע הקליפה החדשה תחת כפותיו.
  כשהתקרבו אל הצמרת, כבר החלו שריריו של הגור לכאוב. "הכל כל כך שונה כאן," אמר בפליאה. העלים היו ירוקים יותר, בהירים, האור רב וזהוב.
  "אל תפריע לתוכים ותדבר בקול רם," אמרה האם. "זה השטח שלהם. אבל אל תדאג, הם לא טורפים."
  "ועכשיו אסביר לך למה קוראים לעץ המתוק העץ המתוק," אמרה האם בחגיגיות. "אתה רואה את כל האור הזה?"
  "כן!" אמר הסנאי הקטן והביט בהפתעה, ביראה, אל מרחבי השמיים הכחולים.
  "זה מה שהעצים אוכלים. והטעם של זה מאוד מתוק, והם לא יכולים לשרוד בלעדיו." הגור טעם קצת. הוא לא הרגיש כלום.
  "רק העצים מרגישים את הטעם," צחקה האם. "ולעץ המתוק יש את זה יותר מכולם, אפילו יותר מאשר לעץ הגדול, כי העץ הגדול מלא בשיחים מטפסים. יש לו כל כך הרבה, שהוא מביא מזה לכל העצים בשטח שלנו וגם לכמה מחוץ לו. וכשעץ אחר נוגע בשורשים של העץ המתוק, הוא אומר שהשורשים מתוקים, כמו שפירות מתוקים בשבילנו."
  "איך העצים מעבירים את האוכל הזה?" תהה הגור. "אין להם ידיים."
  "כשתתחזק מספיק לרדת לאדמה, תראה גם את זה." הגור באמת לא הרגיש חזק מספיק. הוא הרגיש שהוא רק רוצה להשתרע בחיק אימו, באור השמש של העץ המתוק, ולהירדם. וכשהשמש החלה לשקוע אמו תמכה בו כשירדו חזרה לנקרתם.
  
  "לילה טוב לכם," אמר עץ הלמורים לחבריו. "ותודה רבה על המים."
  
  
  
  
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.