שנים של חלוקה רשלנית של מנות הבשר הביאו את המטבח של הקיבוץ לגרעון. מזכיר הקיבוץ כינס את החברים והודיע באסיפה חגיגית על תקנון חדש בנושא חלוקת מנה בשרית. לאחר שהחברים הצביעו בעד התקנון, המזכיר ניצל את ההזדמנות למנות את חדוה ונעמי למחלוקת הבשר. כשלא נשמעה התנגדות מצד החברים מיהר המזכיר להודיע "אם אין מתנגדים, אני שמח לברך את החברות חדוה ונעמי בתפקידן החדש, הצלחה שלכן היא הצלחה שלנו".
החברים בקיבוץ התקשו להיפרד מהרגליהם ודרשו מנת בשר נוספת. חדוה ונעמי דאגו לכתוב את התקנון על בריסטול ובאותיות גדולות. בכל פעם שהחברים דרשו מנה נוספת הן הצביעו על התקנון, בתנועה זה לא תלוי בנו. כשהחברים הבינו שבכוח הם לא יצליחו להשיג את מבוקשם הם שינו גישה. 'רק עוד חתיכה קטנה של שניצל או נקניקייה' היו מתחננים בפני חדוה או נעמי. המתוחכמים היו מחליטים לרטון בקול גדול על העבודה הקשה מנשוא שהם רק במחציתה 'אני מקווה שיהיה פחות חם אחרי האוכל, לא יהיה לי הכח להעמיס את כל הארגזים הכבדים לטרקטור' נהגו לומר. ילדים הכניסו בטנם ונערים הקטינו קומתם במטרה לזכות ברחמיהן. אך הגבירות נעמי את חדוה לא שעו למנחתם. הן הצביעו אל התקנון כאילו היה עשרת הדיברות, והן הרי שומרי מצוות אדוקות. השילוב בין אופי של פקח ואידאולוגיה סובייטית גרם לכך שתוך חצי שנה כל הקיבוץ התרגל לתקנון. בזכותן שנת 85 הסתיימה כשנה השביעית ללא גירעון במטבח.
שמועה חדשה התפשטה בקיבוץ, כמו כל השמועות בקיבוץ גם היא החלה בקטיף האבוקדו. משם התגלגלה למזכירות הקיבוץ. כדרכן של שמועות הן מגיעות לנקודת החלטה של השומע. האם ממשיכים להפיץ את השמועה? או שהיא נסגרת עקב חוסר עניין לציבור. הגברת רותי מהמזכירות החליטה שהנושא הוא 'סלע קיומו של הקיבוץ' ולכן העבירה אותה הלאה לגברת שולה מהמכבסה. לא לפני שהיא ציינה "לא שמעת זאת ממני". הגברת שולה התייחסה אליה כאל אמיתה מוחלטת לכל דבר, לפני שהיא העבירה אותה הלאה, היא ניקתה ממנה כל כתם שהוא לא עסיסי, ולסיום הוסיפה ניחוחות משלה. כשסיימה העבירה אותה לגיורא מהמסגרייה. גיורא מלטש את השמועה ליטוש עדין, משפשף וממרק. כשסיים העביר אותה לחדר האוכל. כשהשמועה הגיעה לחדר האוכל היא כבר הייתה עשויה במידה הנכונה והוגשה לאכילה לשאר תושבי הקיבוץ מידי חדוה ונעמי מחלקות המזון.
"אומרים שזה התחיל לפני כמה שנים." אמרה חדווה תוך כדי שהיא מחלקת שתי נקניקיות לסועד ע"פ תקנון חלוקת הבשר של הקיבוץ. "מסכן ינקל'ה, זה מה שחסר לו עכשיו." ענתה נעמי והוסיפה צקצוק אמפתי.
"תראי לא שופטים אדם עד שמגיעים למצבו, אבל כל מי שעיניו בראשו היה מזהה את הסימנים המקדימים שהיו." אמרה חדוה
"מה אני אגיד לך את צודקת, הנכד שלי דביר מכיר מישהו שלמד עם הבן של ינקל'ה בבית הספר, והוא אמר שהבן שלו עוד בתיכון תמיד התנגד למרקס."
"טוב שהזכרת" אמרה חדווה והוסיפה "לפני חמש שנים הגשתי לו שתי נקניקיות לפי תקנון חלוקת הבשר. אבל קיבתו של הוד מעלתו לא הייתה מרוצה מכמות הנקניקיות שיועדו לו, וברוב חוצפתו ביקש ממני תוספת. את מבינה כבר אז ראיתי את ניצני הקפיטליסט שבו, שאר החברים עדיין לא אכלו והוא כבר רוצה עוד. מה יהיה אם יגיע חבר לאכול ולא ישארו לו נקניקיות?!".
"הוא רואה רק את עצמו" אמרה נעמי והגישה פולקעס לסועד שנראה שהוא מאזין לשיחתם, מבטו הביע מצוקה, הוא לא הצליח להשלים את הפאזל מרסיסי השיחה שהוא שמע. היא הביטה בו מבט רחום של 'איך לא שמעת ילד שלי, בוא אמל'ה תסדר לך הכל' ומיהרה לספר לו את השמועה כאילו הייתה זו אחת מאבות המזון החיוניים לגופו של הילד הרך. החבר הביט בה בהשתאות "הבן של ינקל'ה?! זה ממש מפתיע, איזה מסכן".
כשהגיעה השמועה לשולחנות החברים, התחיל רעש בחש מכל פינה של חדר האוכל. אנשים הוסיפו תוספות לשמועה, ביטויים כמו 'אני שמעתי שאנשים אמרו...' נשפכו כמו מי קולחין בשדות כותנה. ינקל'ה נכנס לחדר האוכל והמתין בתור למנה הבשרית שלו. כשהתחילו החברים לזהות את ינקל'ה, השקט התחיל להשתרר בחדר האוכל. קולות האנשים הולכים ודועכים כמו סיומה של צפירה ביום הזיכרון. ינקל'ה היה כל כך רעב שלא שם לב להתרגשות שהגעתו הביאה איתו. הוא בוחן את המנות הבשריות, השניצל קטן מידי, גם הנקניקיות, הפולקעס נראה פחות מזמין, הוא החליט "שלום חדוה אני רוצה שניצל בבקשה". כאות הזדהות עם כאבו החברה חדוה חרגה מתקנון חלקות הבשר של הקיבוץ והוסיפה למנתו גם שתי נקניקיות. הוא חייך בשמחה והודה לה. נעמי הביטה בה בפליאה ואמרה "את חרגת מהתקנון?!"
"אני לא חרגתי, הבן שלו עוזב את הקיבוץ רק בערב ולכן הוא זכאי למנה בשרית. מכיוון שהוא לא הגיע לאכול העברתי את הזכאות לאבא שלו, חוץ מזה אוכל מנחם".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
