אני זוכרת את הפעם האחרונה שהתראינו. היה זה מספר חודשים לאחר שהייתך בבית החולים.
אני זוכרת את הנסיעה אל מקום מגוריך החדש והחשש והפחד שאחזו בגופי וגרמו לנסיעה להיות כבדה מנשוא. חשתי חנוקה ואף כיוון פתח האיוורור מעל לראשי באוטובוס שכוונן בדיוק מעלי על מנת שאשיב מעט את רוחי לא הועיל במאום. הרגשתי שאני מתפקעת מרוב חרדה.
ולא משנה כמה בני משפחתי ניסו להרגיע אותי מיאנתי להירגע. כל הזמן דמיינתי אותך ושאלתי את עצמי כיצד את מסתדרת והשאלה החשובה ביותר: האם את עודך זוכרת אותי או שמא המחלה הארורה כרסמה בתאי מוחך באופן סופי ומחקה בך כל פיסת זיכרון?
לאחר כשעתיים הגענו אל המקום המיועד. אני ואמא ניצבנו מול הבניין בו גרת והחילותי לשחק בהיסח הדעת ברצועת התיק כשאימי מעירה על כך אבל לא יכולתי להפסיק לרעוד והלב פעם והרגשתי כיצד בליעת הרוק זו פעולה שמקשה עלי.
פסענו אל תוך הבניין ועד מהרה עמדנו מול דלת דירתך. צילצלנו בפעמון והמתנו. אישה שהכרנוה רק לפי הסיפורים פתחה לנו את הדלת כשחיוך נסוך על פניה והיא מברכת אותנו בעברית וברוסית. כאשר הנחתי כף רגלי על מפתן הדלת הבטתי אנה ואנה, סוקרת במבטי את הדירה הקטנה בחשש. מיליון מחשבות רצו במוחי.
בסופו של דבר את יצאת והדבר הראשון שנפלט מפי היה: את זוכרת אותי?
את הבטת בי וסקרת אותי מכף רגל ועד ראש וחיוך בצבץ על פנייך, חיוך שהעיד כי הכרת אותי. ולאחריו הופיע גם הנהון ראש שמאשר את הזיהוי.
באותו הרגע לא יכולתי להחזיק בכל מלל הרגשות והתחושות שנשתמרו בי. הדמעות זלגו להן והרגשתי שרווח לי. הרגשתי שהוקל לי. בלי לחשוב פעמים ניגשתי אליך וחיבקתי אותך.
מאז הפגישה ההיא עברו עוד מספר חודשים. ליתר דיוק- שנה. ומאז לא התראיתי איתך ולו פעם אחת. והמחשבות חזרו למקומן, מחשבות כיצד את מסתדרת והחשוב מכול, פחדי הגדול ביותר,
האם את זוכרת אותי?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
