בעיירה גדולה אחת, הסמוכה לעיר אודסה, התגוררה קשישה ענייה ומרודה - אלמנתו של צדיק ידוע, שהלך לעולמו לפני שני עשורים.
מרים הצדקת, כך היה שמה של אותה אלמנה.
הכל כינוה כך משום שמעולם לא החסירה אף לא תפילה אחת בבית הכנסת, אף על פי שהייתה פטורה מאחדות מתפילות היום,
אך כדרכם של חסידים, הרגילה עצמה להשכים ולהעריב לבית הכנסת, ופעמים אף הייתה מאזינה בקשב רב, גם לדברי התורה שנאמרו לאחר התפילה.
בכל עת שהייתה שבה לביתה מתפילת הבוקר, מביטה הייתה, בהתפעלות, בכרכרות המהודרות וכן בגברות ובשועי הארץ
שהיו לבושים במיטב מחלצותיהם, אשר עלו או ירדו מכרכרות אלה. או בחנויות המלאות כל-טוב, ובידה אין פרוטה לפורטה.
מעולם לא עלתה בה קנאה באחרים, ואף לא רגנה או התריסה כלפי שמייא, על מצבה הדל.
תמיד הייתה אומרת "לה' הארץ ומלואה" והרשות בידו ליתן למי שראוי בעיניו.
ואפשר, כך חשבה בלבה, שאין היא ראויה בעיניו, יתברך. כך, בכל יום, שבחה והללה את מעשיו של יושב בסתר עליון.
גם ביתה הדל, שש אמות על שש אמות גדלו, שהתאים יותר למגורי בעלי חיים, הספיק לה בדוחק למגורים
ולפינה קטנה עליה בישלה את ארוחותיה הדלות, שנקנו מכספי פרנסי העיירה הגדולה.
זאת לדעת: בית זה לא היה אלא אוצר של תבן ( מחסן) שהיה שייך לגוי עשיר אשר ירד מנכסיו,
ומכר את המחסן כבית מגורים לצדיק הידוע ורעייתו מרים הצדקת.
מאז נפטר בעלה, הוציאה מיטה אחת מתוך הבית ורווח לה מעט.
ופעם אחת ירדו גשמים רבים, ובשובה מתפילת השחרית, בטרם הכנסה לביתה, נפלה הקורה הראשית של הבית ועמה כל התקרה.
בכתה הצדקת בכי רב, נשאה עיניה לשמיים ואמרה: "ריבונו של עולם, מכל הבתים שבעיירה לא מצאת להחריב רק את ביתה
של אלמנת הצדיק? והיכן הוא אותו 'דיין אלמנות שבתורתך'?"
לאחר שנתעשתה, הרהרה בלבה תשובה, וחזרה ואמרה: "לה' הארץ ומלואה" והרשות בידו ליתן (או לקחת) למי שראוי בעיניו.
בדחילו ורחימו נכנסה לביתה, ומרחוק ראתה משהו נוצץ מתחת לקורה שנפלה: היה זה צרור גדול של זהובים.
שמחתה הרקיעה שחקים, ידעה כי בממון רב זה (שאפשר שנשכח שם ע"י הגוי העשיר) תוכל לקנות בית חדש - טוב ומרווח -
עשרת מונים מזה שחרב כהרף עין.
שוב נשאה עיניה לשמים ואמרה: "לה' הארץ ומלואה" 'והרשות בידו ליתן למי שראוי בעיניו'.
"אפשר", אמרה לעצמה, מרים הצדקת, "אפשר שעתה ראויה אני".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
