"זה לא נדלק!
למה הדבר המחורבן הזה לא נדלק?!"
הוא צועק ומשליך את המצית על הגדר.
ילדה באה לקראתו במהירות ושואלת אם הכל בסדר.
הסיגריה עדיין בין אצבעותיו הרועדות.
הוא מנסה לפתוח את פיו ולומר משהו. כל דבר.
אבל כל מה שיוצאות הן הדמעות.
והוא על ברכיו. יושב שפוף ובוכה באמצע הרחוב.
הילדה חסרת אונים. מסתכלת עליו ומשהו בליבה מתחיל לכאוב.
היא מתיישבת לידו ומזיזה לו כמה שיערות מהפנים.
הוא מרים מבט בפתאומיות. מתעשת ומנגב את המים המלוחים.
הם נלחמים בנעיצת מבטים. אף אחד לא מוכן להוריד את העיניים ראשון.
לבסוף הוא נשבר ומסתכל על הסדקים במדרכה. "איך קוראים לך?" היא שואלת בקול ילדותי וטהור. והוא עונה בקור האופייני לו - "שון."
קצת עצוב לו עליה. היא עדיין ילדה שכלואה בבועה שכולה טוב.
אולי כלואה זו לא המילה הנכונה הרי הוא יודע שהוא היה נותן הכל בשביל להישאר בבועה הזאת ולא ליפול למציאות אכזרית, אבל אין טעם להרהר בחלום רטוב.
היא עדיין לא מבינה שכל מה שתעשה בחייה חסר כל חשיבות.
היא עדיין לא מבינה שאין כזה דבר מהות.
היא עדיין לא מבינה איך המשטרה מושחתת.
איך אנשים רעים משתחררים לחופשי,
איך אנשים טובים תמיד יצאו פראיירים ואיך האשמים תמיד יגידו "זה לא אני."
היא לא מבינה מה זה לאבד תקווה באנושות.
מה זה להיות על הסף של הסף של הייאוש.
לא מבינה מה זה לשלם מיסים ולאכול חרא בעבודה.
לא מבינה מה זה לעבור הטרדה,
איך בסין מגבילים את שיעורי הילודה,
לא מבינה איך לאנשים יש גישה לנשק כימי וחומצה.
לא מבינה מה זה גזענות ומחנה השמדה.
לא מבינה מה זה חוסר צדק.
לא מבינה את הרצון לכוון לעצמך כדור לראש וללחוץ על ההדק.
לא מבינה מה זה למצוא את אשתך, תקווה, שוכבת על המיטה בבית חולים חסרת מצב רוח וחסרת רוח חיים.
את יודעת מה זה רשלנות רפואית ילדה?
תקווה אובחנה בשפעת אבל נפטרה אחרי יומיים מדלקת בשרירי הלב.
את מבינה כמה עצב יש בעולם הזה?
כמה כאב?
היא לא מבינה אבל גם לא מתיימרת לנסות.
רק מושיטה את ידה בקלילות, גונבת לו את הסיגריה, טוחבת אותה לתוך פיה ובלי לתת לו לחכות,
מוציאה מצית מכיסה, מדליקה ולוקחת שאכטה ארוכה לפני שהיא מביאה לו אותה בחזרה וקמה בחזרה על רגליה הקצרות.
לחפש עוד אנשים שאיבדו את התקוות.
למה הדבר המחורבן הזה לא נדלק?!"
הוא צועק ומשליך את המצית על הגדר.
ילדה באה לקראתו במהירות ושואלת אם הכל בסדר.
הסיגריה עדיין בין אצבעותיו הרועדות.
הוא מנסה לפתוח את פיו ולומר משהו. כל דבר.
אבל כל מה שיוצאות הן הדמעות.
והוא על ברכיו. יושב שפוף ובוכה באמצע הרחוב.
הילדה חסרת אונים. מסתכלת עליו ומשהו בליבה מתחיל לכאוב.
היא מתיישבת לידו ומזיזה לו כמה שיערות מהפנים.
הוא מרים מבט בפתאומיות. מתעשת ומנגב את המים המלוחים.
הם נלחמים בנעיצת מבטים. אף אחד לא מוכן להוריד את העיניים ראשון.
לבסוף הוא נשבר ומסתכל על הסדקים במדרכה. "איך קוראים לך?" היא שואלת בקול ילדותי וטהור. והוא עונה בקור האופייני לו - "שון."
קצת עצוב לו עליה. היא עדיין ילדה שכלואה בבועה שכולה טוב.
אולי כלואה זו לא המילה הנכונה הרי הוא יודע שהוא היה נותן הכל בשביל להישאר בבועה הזאת ולא ליפול למציאות אכזרית, אבל אין טעם להרהר בחלום רטוב.
היא עדיין לא מבינה שכל מה שתעשה בחייה חסר כל חשיבות.
היא עדיין לא מבינה שאין כזה דבר מהות.
היא עדיין לא מבינה איך המשטרה מושחתת.
איך אנשים רעים משתחררים לחופשי,
איך אנשים טובים תמיד יצאו פראיירים ואיך האשמים תמיד יגידו "זה לא אני."
היא לא מבינה מה זה לאבד תקווה באנושות.
מה זה להיות על הסף של הסף של הייאוש.
לא מבינה מה זה לשלם מיסים ולאכול חרא בעבודה.
לא מבינה מה זה לעבור הטרדה,
איך בסין מגבילים את שיעורי הילודה,
לא מבינה איך לאנשים יש גישה לנשק כימי וחומצה.
לא מבינה מה זה גזענות ומחנה השמדה.
לא מבינה מה זה חוסר צדק.
לא מבינה את הרצון לכוון לעצמך כדור לראש וללחוץ על ההדק.
לא מבינה מה זה למצוא את אשתך, תקווה, שוכבת על המיטה בבית חולים חסרת מצב רוח וחסרת רוח חיים.
את יודעת מה זה רשלנות רפואית ילדה?
תקווה אובחנה בשפעת אבל נפטרה אחרי יומיים מדלקת בשרירי הלב.
את מבינה כמה עצב יש בעולם הזה?
כמה כאב?
היא לא מבינה אבל גם לא מתיימרת לנסות.
רק מושיטה את ידה בקלילות, גונבת לו את הסיגריה, טוחבת אותה לתוך פיה ובלי לתת לו לחכות,
מוציאה מצית מכיסה, מדליקה ולוקחת שאכטה ארוכה לפני שהיא מביאה לו אותה בחזרה וקמה בחזרה על רגליה הקצרות.
לחפש עוד אנשים שאיבדו את התקוות.