הוא קם בבוקר לעבודה. עוד יום בשגרה ארוכה. עלה לרכבת ופתח את העיתון המחולק חינם.
מולו ישבה נערה שקועה מנותקת בחיבורה לאוזניות, ואישה מבוגרת מאופרת בקפידה.
הוא היה עייף הבוקר, אחרי לילה בו שוב הלך לישון מאוחר וקם מוקדם.
החופש הזה... שיחזרו לבית הספר... חשב לעצמו בעודו מעלעל בדפי העיתון.
"הרכבת תעצור ב..." החלה כריזת הרכבת לעלות ולהשתנק. תקלה בכריזה, כרגיל, חשב.
הרכבת תעצור ב..." חזר הכרוז בקול מתכתי צרוד.
הרכבת תעצור ב..." עתה זה היה נשמע בקול חלש יותר, ועם צפצופים צורמים וגבוהים ורעשי רקע.
הוא הביט החוצה ולא הבין. הרכבת לא מאיטה, אלא דווקא מאיצה, ונראה שהיא לא בדיוק מתכוונת לעצור.
הוא הביט תמה באישה שמולו, שחייכה אליו.
"הרכבת תעצור ב..." נשמעה הכריזה שוב.
מה אמרת? פנתה אליו האישה המבוגרת שמולו.
לא אמרתי דבר, ענה.
אמרת שהרכבת תעצור איפה? פנתה אליו שוב.
הרכבת לא עוצרת, ולא אני אמרתי, גברת. אלא הכריזה...
רק שאלתי, ענתה פגועה. אתה לא צריך לכעוס.
לא כועס... ענה בקול רם, מנסה להתגבר על הרעש של חריקות המסילה.
חייל נושא נשק עבר בדיוק במעבר, ונתמך במושב עליו ישב בשל תנודות הרכבת המהירות. סליחה, מלמל החייל כאשר התיק שלו פגע בראשו.
פקח הרכבת נכנס לקרון והשתלט על הכריזה.
לכל ציבור הנוסעים בקרון בוקר טוב. בשל בעיה בבידוד האוויר והמיזוג בקרון אתם מתבקשים לעבור לקרון מאחור, תודה.
הוא קם עם כולם, מסתרבל עם המזוודה במעבר הצר, ועשה דרכו לדלת האחורית, בעודו מייצב את עצמו בהליכה בקרון בשל רעידות הקרון.
קדימה, להזדרז, האיץ בהם הפקח, בדיוק כמו שהרכבת עשתה.
משהו לא הסתדר לו. הנערה שמאחוריו הביטה גם היא עכשיו החוצה והייתה נראית לחוצה.
מה זה? איפה אנחנו?
הוא רצה להתכופף לרגע ולהביט אבל אז הועף קדימה בעוצמה שלא יכל להתכונן אליה. הוא חש בשברי הזכוכית שקרעו את בשרו בעודו מוטח החוצה ללא שליטה דרך חלון הרכבת, בשבריר של שניה, ולא חש בכאב.
זמן עבר כנצח, אך הוא לא היה יכול לתפוס אותו, שכן הכל היה אחר כך חשוך ואפל. רק שמע כאילו מישהו קורא לו בשמו: "יהודה... יהודה!,
הכל היה מעט מעורפל עת ניסה לפתוח עיניים לשמיעת צעקות וקולות, וריח חרוך עלה באפו. לא היה לו כוח לפתוח עיניו, והוא נכנע וצלל שוב לחשכה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
