פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 155 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 7 שנים ו-3 חודשים אצל הפסיכולוגית - פרק 10 - חלק 1 The Wolf
אצל הפסיכולוגית - פרק 10 - חלק 1 / The Wolf
"לא הייתי כנה איתך עד הסוף בפגישה הראשונה שבה התחלתי לדבר איתך. אני צריך שתביני ותקשיבי לי עד הסוף היום, בלי הפרעות ושאלות.
לא הייתי כן איתך לחלוטין בגלל שיש דברים בעבר שלי שאני לא מתגאה בהם ואף שהם מעידים על האדם שהייתי, הם לא מעידים על האדם שאני.
אנשים שונים חווים דברים בצורות שונות, אפילו אם מדובר בחוויות משותפות, כל אחד לוקח אותם ומפרש את אותם אירועים באופן שונה וייחודי לו. אני רגיש יותר מאנשים אחרים, אירועים מסויימים משפיעים עליי יותר מאנשים אחרים וזו סיבה עקיפה נוספת להיותי חסר כנות בפגישתנו ההיא.
אני לא מחפש רחמים או תשומת לב מיותרת מהסביבה, אני הולך לשתף דברים שעברתי - רק כדי לתת נקודת מבט לתהליך שעברתי והלקחים שהפקתי ואולי לשפוך קצת אור על התעלומה שאני בעינייך. אני הולך לשמור על טון מרוחק וקר כדי להימנע מתופעות לוואי רגשיות.",שכבתי על הספה עם עיניים עצומות, מקשיב לדממה ששררה כשסיימתי את דברי הפתיחה. הדממה הייתה מתוחה באופן מכיל ומחבק.
"נולדתי ב17.5.90 לזוג הורים עובדי סוכנות.
אחי הבינוני נולד כשנתיים אחריי ואחי הקטן כשמונה וחצי שנים אחריי.
ארבע השנים הראשונות היו חסרות חשיבות במובנים רבים.
בגיל ארבע ההורים יצאו לשליחות ארוכה בת שנתיים בדרום אמריקה, אני ואחי נסענו איתם.
אני זוכר את הטיסה הראשונה, את המטוס העצום שנגלה לעיניי ואת כל תהליך הצ'ק אין והעלייה למטוס כאילו היה זה אתמול. ההתרגשות והגאווה על כך שאני טס - לוו בחשש מפני העתיד לבוא. ידעתי שהשליחות תהיה ארוכה, לא ידעתי אז מה המשמעות.
אני זוכר את המשפחה המורחבת שנופפה לשלום בכניסה לטרמינל, את המסוע של המזוודות והמולת האנשים. אני זוכר את עמדת הכרטוס והדיילות שהופתעו לראות ילדים כל כך קטנים בין הנוסעים.
טיסות טרנס אנטלנטיות ארוכות, אני לא יודע איך אחי ואני לא עשינו בעיות להורים בזמן הטיסה, אני מניח שההתרגשות והציפייה עמעמו כל רצון לשובבות.
אני זוכר את המתח ששרר במטוס - ציפייה דרוכה, את ההמראה והנחיתה.
שם הסיפור שלי מתחיל.
אני לא זוכר הרבה מברזיל, אני זוכר את הטיולים ביערות הגשם, ספארים וגני חיות, אני זוכר את העומס בסאו פאולו ואת הירוק שעטף את ריו דה ז'נרו. ערפל ווגשמים טרופיים לצד חום בלתי נסבל ועקיצות בלתי פוסקות של יתושים.
אני זוכר ששם למדתי לשחות בפעם הראשונה עם אחי.
למדתי פורטוגזית בנוסף לעברית.
מעבר לכך אני לא זוכר יותר מדי פרטים.
היו לנו טיסות נוספות הלוך ושוב לארץ עם עצירות ביניים.
אחרי שנתיים בברזיל הגיע זמננו לחזור לארץ, אך בעקבות בירורים שנעשו התברר שהוריי זכאים לשליחות נוספת - הפעם עברנו לפרו.
אני זוכר את הימים המעורפלים בערפל כמעט תמידי. היו ימי שמש מועטים וטיפות גשם רבות ולחויות.
גרנו בדירה שכורה בבניין מגורים - לא הנמוכים שיש כאן בארץ, אלא גבוהים עם 20 ו30 קומות.
מהחלון יכולנו לראות את הים ודולפינים שמדי פעם קפצו מעל למים.
אני זוכר את הרהיטים והתמונות, את הדרך בה הייתה בנויה הדירה, שלושה חדרים, מטבח וסלון עם חדר שירותים ואמבטיה גדולים.
היה לנו חדר משחקים אחד גדול וב94' אפילו קיבלנו מחשב ראשון.
אני זוכר קצת מההתרגשות בהגעה ללימודים. התחלתי כיתה ב'.
התאקלמתי די מהר והרגשתי בבית.
אבל משהו בי קצת השתנה - התחלתי להבין שהורים והזמן שלנו כבני אדם מוגבל על פני כדור הארץ.
כמו כל שאר בעלי החיים אנחנו נתונים לטבע וחיינו מגיעים לקץ.
שם התחיל הסדק הראשון בחוסר האמון שליי בהורים.
מספר אי דקויות נוספות הוביל למצב שהתחלתי לדאוג לעתיד שלי ושל אחי, זה התבטא בגניבת סכומי כסף מההורים. הם אף פעם לא הבינו למה אני גונב וכשהתעמתו מולי שיקרתי. בשלב מסוים פרחה הסבלנות של אבי. דיבורים כבר לא היו אמצעי לדובב אותי.
בבית הספר נדרשנו להכנת פרוייקטים - ברובם כבכולם נעזרתי באבי - אם זה היה לבנות ציפור מבקבוק וחתיכות עץ או יצירת מיזם מקופסאות נעליים על כרישים ובין אם הכנת פרוייקט על מחלקות שונות של בעלי חיים - החל מחרקים - פרוקי רגליים, חסרי חוליות וכו' וכלה ביונקים, טורפים וטורפי על.
אחד הפרוייקטים הכיתתיים היה הכנת חלליות כחלק מלימוד על החלל ומערכת השמש.
בשלב הזה ידעתי ארבעה שפות - בנוסף לשתיים שצויינו לעיל - ספרדית ואנגלית.
שנתיים נוספות חלפו ביעף והשליחות תמה.
בן 8 חזרנו לארץ וכבר ידעתי איך ילדים באים לעולם. מצאתי את עצמי מתחיל לחשוב על בית ומשפחה באופן די ערטילאי, אבל כבר אז ידעתי מה זו אהבה ויכולתי לראות בדמיוני איך אני רוצה את המשפחה והחיים שלי.
בית ספר יסודי. הייתה באותה תקופה שביתה ארוכה שנמשכה כחודש כמעט וציפייתי גדלה עם כל יום שחלף. התחלתי להציק להורים עם הרצון ללכת כבר לבית הספר.
ביום הראשון, כמובן, ליוו אותי עד הכיתה.
הרגשתי גדול ומפודח. בניסיון להראות להם שאני יודע להסתדר - ניגשתי לילד הראשון שראיתי יושב בכיתה, הושטתי יד וערכתי היכרות.
כשהבטתי מזווית העין ראיתי שהם כבר עזבו.
תפסתי את המקום הראשון הפנוי שנראה לי והתיישבתי שם.
הימים הראשונים עוד היו סבירים.
אחרי יומיים דברים התדרדרו.
הייתי מוקד להתעללויות וביריונות, מהסוג השפל ביותר - סחיטות, איומים אלימות פיזית ומילולית.
לא מאחד שניים, שאז אולי היה קל יותר להתמודד, מול כיתה ולפעמים אף שכבה שלמה.
השנים חלפו, כשאני יוצר לעצמי את מקום המפלט שלי - קראתי והמון. מורים שהפגינו אוזלת יד, מנהלת חסרת עמוד שדרה והורים שלא בטחתי בהם - כל אלו הנסיבות שהתחלתי להתרחק מהחברה.
תוסיפי למשוואה ילד חכם מכפי גילו וקיבלת מתכון לנידוי חברתי.
שלוש שנים של סבל אצור, זעם ותסכול שגררו תגובות אלימות מבית...
דברים השתנו אצלי בקצב מסחרר.
הייתי אכול זעם וכעס.
כחלק מניסיון ללמד אותי הגנה עצמית נשלחתי לשיעורי אומנויות לחימה, באדיבות הורים שגילו בסופו של דבר סימני אלימות על גופי.
הפעם הראשונה שהרמתי יד על מישהו, כהגנה עצמית הסתיימה איתו בבית חולים - לא הייתי מודע לכוח שיש לי והאגרוף שפגע לו בבטן לימד אותו לקח.
בפעם השנייה סדקתי למתעלל אחר את היד.
הפעם השלישית זיעזעה אותי - בעיטה שחלפה מילימטר מהראש של המתעלל - גרמה לי לנטוש את הדרך היחידה שלי להגן על עצמי.
כי הבנתי שאלימות כזו - בלתי נשלטת - סופה לפגוע בכל הסביבה ולא רק בנושא הפגיעה.
חזרתי לספרים ולעולם שלי.
שנה אחרונה, בסימן שליחות נוספת. לימים זו הייתה השליחות האחרונה.
ההתרגשות, הדף הלבן והחלק שנפרש בפניי היו פיתויים מהולים בתקווה שהתנפצה.
דרום אפריקה. 2011 עד 2012.
עשרה חודשים של אפלה שנולדה מכאב ושנאה בוערת - החריבה כל חתיכת נייר.
לא ארחיב יותר מזה, זמננו קצוב ויש אירועים נוספים שאני רוצה לגעת בהם לפני סוף הפגישה.
רק זאת אוסיף ואומר - אותה שליחות הייתה ההתחלה של הסוף של המשפחה שלי כפי שהכרתי אותה.
בתקופת היסודי התחלתי לחוש דיכאונות, הייתי מפורק לחתיכות, כל בוקר חיוך מזוייף עם תקווה קלושה שכל יום ישתפר וכל סוף יום תקווה מרוסקת מחדש.
חטיבה.
שלושה שבועות לפני סוף שנה של כיתה ז'. דף חדש, נכון?
אז זהו, שלא.
אומנם האלימות קצת התמתנה, אבל דבר לא באמת השתנה.
האלימות בבית הגיעה לשיא -
אירוע יחיד זכור לי, שיא הקיצוניות שסימנה עוד לולאה בחבל החונק את המשפחה, השמן שנוסף למדורה שפוצצה את הבלון המשפחתי.
גנבתי דבר מה כדי לנסות להיות מקובל יותר בקרב ילדים, סוג של שוחד.
כשהוריי גילו, על אף שההערך הכספי של אותו דבר לא היה יקר במיוחד, הערך הרגשי היה גבוה.
הזעם הוציא את אבי מהכלים - אמי סולקה באיומים לחדרם ואני נלקחתי לנגד עיני אחיי למטבח.
הוא שלף פטיש שניצלים מהמגירה, לקח את ידי הימנית והחל מקרב את הפטיש. כמה מכות קלות ומכה אחת חזקה - שברו אותי.
"חוסך שבטו..." אומרת אמרה ידועה.
האש שניצתה בערה בעוז, שרפה כל חלק ורסיס שהרכבתי מחדש.
החטיבה עברה, הנידוי החברתי מעולם לא הרגיש בודד יותר.
תיכון הגיע בסימן ויכוחים בלתי פוסקים, כעסים ועצבים בין ההורים.
ידעתי שהסוף מתקרב, הרגשתי את זה באוויר.
שנתיים ראשונות חלפו, דיכאונות, נידוי חברתי.
או אז הגיע ההתפרצות הצפויה.
סוף י"א, ההורים הגיעו לפיצוץ, אבי עבר באופן לא רשמי להוריו.
הייתה אמורה להיות לי בגרות באותו יום שהחלטתי לא ללכת אליה מסיבות שונות.
הייתה לי נטייה שהחלה ביסודי - לא להגיע לשיעורים או מבחנים. הברזות בעגה הסלנגית.
אבי חזר הביתה מוקדם מהצפוי, כשראה אותי בבית נתקף בזעם - הפעם האחת לפני אחרונה שספגתי ממנו אלימות.
דרש שאעזור לו לארוז חפצים והשביע אותי לא לספר דבר לאמי.
הבטתי מהחלון על המכונית שלו מתרחקת ונעלמת באופק.
אחרי שחיכיתי כמה דקות לוודא שהוא לא חוזר, הצעד הראשון שעשיתי היה להתקשר לאמא שלי ולעדכן אותה. הצעקות שחטפתי מאבי אחרי שהתקשרה אליו גרמו לי לנתק את הטלפון בפניו.
הגירושין קרו בכמה ימים או שבועות לאחר מכן.
פסח התקרב, היינו אמורים אחי הבינוני ואני לעשות את החג אצלו, בזמן שאמי ואחי הקטן עשו את החג אצל הוריה.
ריב טיפשי ביני ובין אחי הבינוני גרר אקט אלים אחרון מאבי והצבת אולטימטום בפניי להישאר או ללכת.
הלכתי ולא הבטתי אחורה. אמרתי לו שאלך לאמי כשבדרך שיניתי דעתי והלכתי לבית.
מרחק של כ7 ק"מ שמתוכו כקילומטר בודד, אם לא פחות, עשיתי במונית.
היגון, האבל, הכאב, ההפתעה למרות הציפייה...
הכל התערבב.
אני התחלתי לכתוב ביום שנודע לי על הגירושין שלהם, היה כבר לילה, כל אחד היה בחדרו.
בכיתי, כמו שלא בכיתי שנים, נדמה היה שהעולם קרס עליי, שמיים שהתהפכו - הרגשתי תלוי בין שמיים וארץ.
שאלתי נפשי למות בפעם המי יודע כמה.
כל הסבל, הכאב שנאגר לאורך שנים פשוט התפרץ.
בערתי באש אפלה. מוות. שמעת בטח על סיפורים של מוות קליני, מצב בו הגוף מת אבל עדיין יש איזשהו ניצוץ שמשאיר חיות מסויימת. אצלי המצב היה הפוך - הגוף חי, עובד ומתפקד והנפש מתה. אפלה תהומית, שנאה יוקדת, שנאת מוות. יצר הרס מטורף וחסר גבולות. תהום נשייה. חור שחור ואפל שבולע כל שביב תקווה.
זה התחיל ביסודי והגיע למימדים מפחידים בתקופה של הגירושין ואחריה. שאלות על הקיום האנושי, מוות וחיים שתמיד פעלו ועבדו ברקע, המורכבות של האנשים, איך הם בנויים , מה מרכיב אותם איך הם פועלים, תבניות תבניות סדורות במגירות וקופסאות, קטלוגים על גבי קטלוגים בתוך הקופסה שמכילה את כל המידע והמחשבות.
והכל הגיע לשיא ביום הגירושין.
"מילדים לא מתגרשים" הייתה מנטרה שהוא השתמש בה כל הזמן.
האירוניה.
וידעתי לחזות את הניתוק ממנו, ידעתי לחזות את שעתיד לקרות עם אחיי ועם זאת, לא יכולתי לעשות כלום והכל התכווץ לתוך שעתיים שלמות בהן בכיתי וכתבתי.
בעירה שתדלקה את עצמה, ככל שכתבתי הרגשתי שאני צריך לכתוב עוד, ככל שפרקתי, היו לי עוד מטענים. התשישות והעייפות לא מנעו מהעט למלא דפים על גבי דפים על גבי דפים.
מילים על מילים ולא הצלחתי להפסיק.
שעתיים שהנפיקו כמאתיים כתבי יד, כל דף בממוצע חמש דקות.
כשהאש שככה מעט ומעיין הדמעות תם - השינה הטרופה רדפה אותי.
לא יכולתי להתמודד, ברחתי.
יום שלם הסתובבתי בנתיבות, עד שהשגתי קצת בהירות.
נחזור רגע לפסח והחזרה שלי הביתה - היה זה החג הראשון שחיללתי באופן מודע. איתרתי בלוג שבו יכולתי לפרסם את הבוסר שכתבתי. אותו לילה כתבתי עד השעות המוקדמות של בוקר המחרת.
בבית הספר מלמדים אותך מקצועות שכמעט ולא ישמשו אותך בעתיד, כך גם באוניברסטאות למיניהן - במקום ללמד אותך על החיים והתמודדות, מכניסים אותך לכיתה, מלמדים אותך משמעת, הקשבה ומילוי הוראות, יצירתיות נגדעת באיבה ומוקעת באופן כמעט טוטאליטרי. מחשבה שונה והיגיון אחר גורר ויכוחים וחוסר התקדמות כל אלו גרמו לי לסלוד ממערכת החינוך.
דורות על גבי דורות לומדים להיות רובוטים במקום ללמוד להיות עצמאיים כשיגדלו.
הפסקתי להעריך מבחנים ואת שיטות הלימוד.
סיימתי את התיכון עם חצי בגרות ואז הגיע הצבא.
בקו"ם שבועיים במיני טירונות ועוד שבועיים של עזר לגיוס ואז טירונות - שבועיים פרופר ואז מבצע עופרת יצוקה שגרר אותי לחמ"ל לדיווח על נפילות.
ימים שלמים של חוסר שינה. אף פעם לא נזקקתי לשעות שינה רבות, על אחת כמה וכמה כשהייתי מפוצץ באדרנלין. שבוע עבר ואיתו נדדתי לחלוקת ערכות "צבע אדום" לבתים של מבוגרים, אחרי יומייים שלוש - סיימנו את החלוקה של הערכות ובימים שנותרו עברנו במקלטים לעזור להפיג מתחים ולשחק עם ילדים. האדרנלין בשלב הזה צנח והעייפות הפילה אותי מהרגליים.
סיום טירונות, בגלל תקלה יצא שלא נשבעתי אמונים לצבא ולמדינה, החייל היחיד אולי בכל הצבא שחוייב להתגייס ולא נשבע/הצהיר אמונים.
מהטירונות לבקו"ם ואז צריפין - קורס מטעם חיל חימוש.
שבועיים המתנה ונדידות ממקום למקום.
חצי מהשירות שלי עבר בהמתנה.
חודשיים בקורס זוטר. נמצאתי מתאים לקורס פיקוד והתחלתי אותו. באמצע הבנתי שזה לא בשבילי, נשרתי.
עוד המתנות עד שנפל הפור.
באר שבע, אחת הערים הצחיחות והעלובות ביותר בזמנה. שנאתי אותה מהפעם הראשונה שרגליי דרכו על אדמתה. את הבסיס תיעבתי עוד כשראיתי את החזית.
דיכאונות היו מנת חלקי באופן יומיומי כמעט באותה תקופה. עבודה פיזית וסיזיפית. בחודש הראשון עוד עשיתי יומיות אבל הנסיעות הארוכות והפקקים הארוכים גררו חוסר שעות שינה. כשסוף סוף הגעתי למגורים - צריפים דלים מימי המנדט אם לא עוד קודם, מכוסים בתקרת אזבסט. מחנה סרטן היה כינוי רווח ומאוד הולם.
הסיגריה הראשונה שעישנתי הייתה בכיתה י"א. בצבא התחלתי לקטר תרתי משמע - פקטים שלמים שנעלמו כלא היו בתוך חודש בנוסף להפרחת העשן - הפרחתי קללות על ימין ועל שמאל, בעיקר ברוסית וערבית.
שתי שפות ברוטאליות מספיק שכל קללה שאתה מוציא בהן מחייבת להכניס אל תוכן את כל הלב והנשמה.
השנתיים וקצת המסויטות ביותר - חלפו עברו.
השוני שלי בלט יותר מלבקן באפריקה.
בצבא הייתה הפעם הראשונה מאז פסח שניסיתי לתקן את היחסים עם אבי - נתק של כשנתיים.
הגעתי אליו לבית עם ציפיות ותקוות וחששות.
ידעתי שלא צפויה לי קבלת פנים חמה אבל בכל זאת קיוויתי.
נאיביות.
מכירים סדרות מצויירות? כשהגיבור או אחת הדמויוות הראשיות רואה רוח רפאים - כל הצבע אוזל מכל הגוף, מחווירה כלשד עצמות.
אירוני כמה אנחנו חושבים שהם מגזימים בקטעיםח האלו וכמה המציאות עולה על כל דמיון.
כשהוא ראה אותי - כל הצבע אזל לו מהפנים, בדיוק כמו בסרטים הללו.
"תעוף לי מהבית, או שאזמין לך משטרה", איים כשלשונו שבה לחיכו. אחרי חצי שעה של תחנונים מול אותו איום ששינה ושב ושיחה קצרה עם אשתו הובילה לכך שישבנו שלושתנו. דיברתי ברצף על הרצון לחזור לקשר על החשיבות שיש להורים וההבנה שוואלה, טעיתי - הייתי ילד שעשה שטויות - הובילו אותו לשלושה תנאים שעל שניים הסכמתי מיד והשלישי דרש ממנו ניסוח מחדש שהתאים.
תוך חודש הבטיח להחזיר לי תשובה.
החודשים חלפו והגה לא נשמע ממנו, כשהגיעו מים עד נפש ומתוך ראייה מוגבלת - ואחרי ניסיונות אין ספור להשיג אותו בטלפון - שלחתי הודעה חריפה שנפתחה במילים "אני מבין שאני חשוב בעינייך ככלב מת", רק כדי לנסות לעורר ממנו תגובה שמעולם לא הגיעה.
כמה חודשים מאוחר יותר נתקלתי בו "הכדור בידיים שלך" היה המשפט האחרון שאמרתי לו.
השנים חלפו, סיימתי צבא, עבדתי וניסיתי להשלים בגרויות, תובנות נחתו על ימין ועל שמאל, התחלתי להבין ולהפנים כל כך הרבה עקרונות ותיאוריות שפיתחתי לאורך השנים קיבלו חיזוקים ממקורות לא צפויים. הרגשתי שהתחלתי למצוא את הכיוון שלי, אבל משהו השתבש בדרך.
הבגרויות נשארו חצי אפויות והעבודות הזמניות התחילו להימאס. תקופה של חיפוש עצמי שערכה כשנה. למדתי להתחיל ליישם את התיאוריות שלי.
הגעתי לפרשת דרכים. לא ידעתי מה רציתי ללמוד אבל ידעתי שאני צריך ללמוד משהו. למדתי לסלוח לאחרים ובעיקר לעצמי. לקבל את מי שאני כאני ולא לשפוט את עצמי ביחס לאחרים. למדתי להפריד בין מי שההורים, המשפחה והסביבה רואים בי לבין מי שאני באמת. למדתי עוד לקחים רבים, אבל הדבר החשוב ביותר - למדתי שאני הגרסה הכי טובה של עצמי, שכל הגיהנום, הקשיים והאתגרים שעברתי - הפכו אותי למי שאני היום, נתנו לי כלים להבין ולהתמודד עם כל קושי ואתגר שיעמוד מולי.
כולם עוברים קשיים ואתגרים, כל אחד בוחר אילו לקחים להפיק מהשיעורים והניסיונות האלו שהחיים מפילים עליו.
כמובן, מרגע שהצלחתי לסלוח לעצמי, דברים התחילו להשתפר.
על כל פנים, עמדתי על פרשת דרכים, אז הלכתי לייעוץ מהסוג שעורך מבחנים אישיותיים.
המחשבות שלי תאמו את ההמלצות שלהם, גם אם לא אחד לאחד מבחינת סדר - אבל אני קיבלתי את האישור שלי. התחלתי לבדוק מוסדות אקדמאיים שונים צמצמתי רשימה והגעתי למקום ששם התחלתי את הכיוון שלי. אחרי שנה במסלול שבחרתי הבנתי שאני נמשך לתחום מאוד ספציפי, נטשתי את המסלול הכללי והתמקדתי במסלול הספציפי.
שנה נוספת חלפה והבנתי שהעסק הזה לא מתאים לי. עזבתי. עוד קצת התברבשות והתחבשות עצמית ומצאתי את הכיוון שלי. באותה שנה אבי שכל את אביו - מצאתי פתח לנסות לשקם בשנית את היחסים שלי עם אבי. כמובן שלא עלה יפה והניתוק המכוער מלווה אותי עד היום. אני יודע שעשיתי כל מה שיכולתי כדי לנסות לתקן, לא נותר לי אלא להשלים עם המצב כמות שהוא.
היום, אני במקום יותר טוב. החיים שלי מתחילים להסתדר.", סיימתי בזמן שתכננתי - אף אם חרגתי בכשעה.
"סליחה אם היו לי אי דיוקים כרונולוגיים או מסעות הלוך ושוב לאורך ההיסטוריה שלי. אני מונע מאסוציאציות - כל אירוע מתקשר לאירוע אחר לפי אסוציאציות ספציפיות שלי.. מה גם שבאזורי זמן מסויימים יש לי פערים ואני לא זוכר את כל הפרטים לאשורם. הדחקה ומנגנוני הגנה אחרים...אבל חפרתי בעצמי מספיק כדי להשלים וגם אם האירועים הספציפיים ממוקמים בזמן הלא נכון, משמעותם לא קשורה בזמן אלא בתובנות שלי מהן ולכן גם המיקום שלהם אולי כרונולוגית לא מדוייק, אבל מבחינת התפיסה שלי את משמעותם - כרונולוגית - מדוייקת. על כל פנים, חרגתי קצת מהזמן ואני חושב שתצטרכי מחר קצת חופש. ניפגש בעוד יומיים, באותה שעה ואותו מקום?",ספק קבעתי, ספק שאלתי בעודי מתיישב מולה בוחן אותה תוך כדי סיכום.
הפלתי עליה פצצה, היא לא ציפתה לכנות מופלגת שכזו, אבל הרגשתי שזה הזמן המתאים.
הגיע הזמן לצלול, במיוחד בגלל שהיא כבר הפנימה שהגעתי כדי לדבר.
היא הנהנה מהורהרת ובהיסח הדעת, מעכלת את מה שהפלתי עליה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
