פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 297 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 7 שנים ו-3 חודשים הצד שלה - פרק 9 The Wolf
הצד שלה - פרק 9 / The Wolf
היער, אפל ושחור מתמיד, עשן היתמר אל על מחשיך אפילו יותר את מה שממילא כבר היה כל כך שחור ואפל.
השקט אפף את הכל ובאמצע ניצב לו הזאב, שחור יתר, גדול יותר. משהו בו נראה כמו השתחרר, על אף שעדיין מיסתורי כתמיד ואפילו יותר מתמיד.
מבטו פילח את נשמתי, ראה לתוך תוכי.
הרגשתי כאילו במבטו הוא מצליח לפרק אותי לחתיכות שמרכיבות אותי, לפענח מי אני ומה אני.
לפתע הרגשתי שאני עפה, דרך מערבולות של זמן ומחשבות, הכל נעלם ונמוג והייתי באמצע החושך, צעדים נשמעו ואיכשהו ידעתי שהם משתייכים אליו.
הוא נעצר, נראה שהופתע לראות אותי שם כשעצר לפתע.
"הגעת סוף סוף", קולו היה עמוק יותר, כבד יותר.
לא ידעתי מה לענות על האימרה המשונה שלו, אז שתקתי.
השתיקה הורגשה באופן פיזי כל כך.
קווי אור מטושטשים התחילו לנוע בתוך האפלה, שברירי מחשבות שנעות על תדרים שונים.
היה מדהים לראות את זה ועוד יותר להבין את מה שהוא אמר ולא לחשוב על זה באופן תיאורטי.
הרגשתי חלק ממשהו גדול יותר ממני וממנו.
החלום נגדע לפתע.
התעוררתי.
הרגשתי כאילו רצתי קילומטרים רבים, כאילו בזה תמו החלומות האלו.
תחושה עמומה של פספוס הדהדה במעמקי התודעה.
הדלקתי את הרדיו השיר Sound of silence בביצוע של Disturbed התחיל להתנגן כשיצאתי מהמקלחת.
מצאתי את עצמי שוקעת למיטה, נותנת לקול העמוק של הזמר לחלחל עם המשמעויות של השיר.
הביקורת על החברה המוסווית בשיר, הסתנכרנה עם הביקורת ששמעתי ממנו.
האפלה השוררת ומכבידה על האנושות - מבודדת, לרגע חשבתי שהרגשתי אותו, כמות שהוא.
השונה והמנוכר - שרואה את האפלה כמות שהיא ומכיר בה כחברה שלו, לא מפחד ממנה ומהלא נודע שהיא טומנת בחובה, אלא מקבל אותה, כמות שהיא.
יש משהו נוגה, איזו רמיזה עמומה לכאב עמוק שעוטפת אותו.
הרגשתי את הנגיעה שלו בעוצמה שלא אדע לתאר, משהו בו נוגע בך מהרגע הראשון, ככל שלומדים להכיר אותו - הנגיעה הזו הופכת לממשית יותר. הוא משפיע עלייך באופנים שאת לא יודעת להסביר.
כשלומדים להכיר אותו באמת, יש בו משהו שפשוט גורם לך לרצות להיסחף איתו במערבולות שהוא יוצר, לרצות להיכנס לתוך עובי הקורה שלו.
שום דבר לא נראה אותו דבר, הכל משתנה - אבל עדיין נשאר אותו דבר.
ידעתי עמוק בפנים, שהוא מהטיפוסים האלו שגם אם נפגשים איתם פעם באף פעם, השיחה תמיד זורמת ותמיד קלילה.
נדמה שהוא אף פעם לא באמת משתנה - מוזר לחשוב על זה, אבל עמוק בתוכו, היסודות שמרכיבים אותו - קבועים, לא משתנים.
רוב האנשים חושבים ומקווים שהם לא משתנים, רוצים לשמור על עצמם צעירים לנצח והוא, יכולתי בקלות לדמיין אותו בגיל 60 ו90 עם אותו אופי קבוע ויציב.
כמו מים, שמסוגלים להתאים את עצמם לכל מצב וכלי, אבל שומרים על המבנה המולקולרי - האמת הפנימית שלהם.
הוא לא עונה לאף תבנית, אבל דרך תבניות אפשר להבין אותו.
הוא ייחודי באופן שאי אפשר להגדיר, שונה ומקורי - מחוץ לקופסה. רובנו בנויים לחשוב בתוך מסגרות וכללים מסודרים עם היגיון מסוים שנחשב כנורמה - לומדים כל החיים לחשוב בתוך קופסה, קבועים, כלואים והוא חופשי עם המחשבות, לא מפחד לחקור את הלא נודע, את הדברים שעולים על כל דמיון.
הוא יכול להתחבר עם כל אחד, להבין כל אדם.
השיר המשיך להתנגן בלופ, למרות שכיביתי את הרדיו אחרי שהשיר הסתיים.
הכל מתקשר להכל הידהדה המחשבה והבנתי את זה, בפעם הראשונה, בעומקים שלא ידעתי שקיימים, הצלחתי לראות את הקשרים שהובילו אותו אליי, את הדרך שעשיתי כדי לזכות להכיר אותו ואיפה הדרך הזו התחברה איתו, ראיתי את הדברים עליהם דיבר והקשר אליו.
החלתי לפקפק במקריות.
כדי לתכנן דברים כאלו, כדי לתכנן את הגוף האנושי על כל רבדיו וכל המערכת של הטבע - טיפשי לחשוב שזה נוצר במקריות.
הרצון להבין, להכניס היגיון דרך מדע - רק מחזק את העובדה שאין מקריות, כי אם הייתה מקריות, איך אפשר להגדיר אותה כמדע?
הבנתי פתאום למה הוא מזלזל באנשי מדע, בעיוורון שיש להם, הבנתי איך עצם המדע מפריך את הטענה שהעולם מתנהל במקריות ונוצר במקריות.
הוא גאון במובנים מסויימים, להשתמש במדע כדי להפריך את עצם הנחת הבסיס של עצם קיום המדע, להוציא את הטעם כדי להבין את השאלה "למה בעצם אנחנו כאן" והוא ענה עליה, בלי בעיות - לעשות טוב לאחרים, בלי לפגוע בעצמנו בתהליך, לנטרל את הרע והרוע, להפוך את העולם למקום יותר טוב.
השיר פתאום חידד אצלי את ההבנה -
האפשרות של לדבר, בלי לדבר, להקשיב, בלי לשמוע.
האסימונים נפלו בזה אחר זה ועדיין הוא נותר תעלומה.
מתי הוא הספיק ללמוד את כל זה?
מתי הוא הספיק לפענח את הכל?
איך הוא הגיע למסקנות האלו בכלל?
ברור שזה היה תהליך, אבל מתי הוא התחיל אותו?
אם זה התחיל כמו שהוא טוען מגיל 8, הוא גאון כי איזה ילד בן 8 מסוגל ככה להתחיל לפענח תהליכים ומקרים?
ואם לא, גם אם הוא התחיל את התהליך לפני שנה או שנתיים - הוא גאון בדרך שהוא גורם לדברים להתחבר בכזו מהירות אצל אחרים שמספיק מוכנים להתגמש במחשבות והבנות שלהם ובמהירות שלקח לו לפענח הכל.
הוא הותיר רושם אדיר, בעצם הנוכחות שלו אפשר להרגיש את ההילה שאופפת אותו ודי היה בה כדי להבין שלא אדם מן המניין הוא, שהוא אדם שברגע שלמדת להכיר - ייקח אותך להרפתקה ולמסע שישנה את העולם ואת תפיסת ההבנה שלך אותו.
שעת הפגישה התקרבה והמתנתי בקליניקה, ממשיכה להרהר בכל המסקנות שהגעתי אליהן.
כשקמתי להחזיר את כוס הקפה שהחזקתי בידי, הדפיקה נשמעה ולבי קפץ מעט, התרגשתי.
הוא נכנס אפוף הילה כהרגלו, הרגשתי אותה הפעם, בניגוד לפעמים קודמות.
החלפנו את ברכות השלום הרגילות והוא הלך לתפוס את מקומו הקבוע.
"הרבה אנשים מפחדים", פתח ואמר, מכוון את דבריו אליי ברובד מסוים ואגבי, נותן למילים לחלחל.
"הרבה אנשים מפחדים מדברים שאין להם סיבה הגיונית ורציונאלית בכלל לפחד מהם.",המשיך אחרי השתיקה,"אם זה מבחן שמפחדים להיכשל בו, האמת המסתתרת מתחת למסכה שלהם, או איבוד שליטה. הפחד מאפיין את האנושות לא פחות מכל דבר אחר שאיתו אפיינתי אותה ואולי אפילו יותר מכל דבר אחר.
אנשים מפחדים כל כך ובלי סיבה. מפחדים להרגיש, מפחדים להיות אמיתיים עם עצמם. מפחדים לתת לעצמם להיחשף באמת.
הפחד מושרש בטבע, יצר הישרדותי שנועד כדי לסמן על סכנה מתקרבת כדי שנדע להתכונן אליה, להתמודד מולה. רובם בורחים.
מהאמת, מעצמם, מהסכנה.
אנשים - חלשים לא מסוגלים להתמודד עם סכנות ומצבים שנראים גדולים מהם עשרות מונים, כמו נמייה מול אריה - בורחים מהנמייה, לא מבינים שיש להם הכוח להתגבר עליה ולצאת מנצחים.
פעם הייתי מפחד. למדתי להתמודד עם הפחדים שלי. למדתי שאין סכנה או מכשול או מצבים שאיתם אני לא יכול להתמודד. אם זו שיחה גדולה עם הבוס או ועדת משמעת כזו או אחרת, אפילו מול פסיכולוגים.
מולך.
את בטח חושבת שאני מפחד, מפחד להיחשף, מפחד לגלות דברים על עצמי שאני לא אוהב, את לא יכולה להגיד עליי משהו שלא נאמר עדיין ולא חשבתי עליו עוד.
אני יודע מי אני, לכן אני גם לא מפחד. אני יודע מול מה אני מסוגל להתמודד.
הסיבה היחידה שאני לא נחשף במלואי בבת אחת היא פשוט העובדה שאני יודע שברגע שאני נחשף ככה, אנשים קורסים. העומס גדול מדי, היכולת להתמודד איתי קטנה. אז אני מגיש את עצמי במנות קטנות שגם ככה לעתים נראות גדולות מדי.
בכל מקרה, חזרה לפואנטה שלי, אנשים מפחדים.
הם לא מסוגלים להתמודד עם הפינות האפלות של עצמם. מפחדים מהצל של עצמם וכל פעם שמישהו קצת מתקרב לאותן נקודות, לאותן פינות - נשלפות מנגנוני ההגנה שלהם - הדחקות, שקרים, הסחות, תוקפנות - כל הארסנל המוכר לכם, הפסיכולוגים.
אתם מנטרלים את המנגנונים, מציגים את ההתנהגות של המטופל לעצמו וחושפים את הפחד שעומד מתחת לפני השטח, זה שמעורר את התגובה - אחר כך אתם עוזרים לבן אדם להתמודד מול הפחדים האלו, לרוב דרך הפעולה הזו, גם אם היא נכונה, לא יעילה ולא תמיד עוזרת למטופל.
בנוסף - צריך לתאר את המצב הכי גרוע שיכול לקרות כתוצאה מסיטואציה קיצונית ולהמעיט מהערך של התוצאה.
החלק שלכם מאוד תיאורטי, כל הההבנה הזו של הפחד והמקור שלו, הניסיון שלכם להתמודד עם המקור שלו - לפעמים זה יותר מדי.
לפעמים מספיק לדעת ולהבין שהפחד שם, לדעת מה המקור שלו ולקפוץ למים כשהוא שם - מחכה בין הגלים.
במקסימום - בולעים קצת מים לפני שלומדים לשחות איתו ברקע.
אחרי שעושים את זה פעמיים שלוש, פתאום מבינים - הוא כבר לא שם.
רוב האנשים צריכים רק בן אדם אחד שיאמין בהם וילווה אותם לכל אורך הדרך - באמונה בלתי מתפשרת.", הטון שלו סיים את המונולוג.
הוא הצליח בדבריו להשקיט עוד קצת את הפחד שעוד אחז בקצוות ההפנמה שלי.
המבט שלי חלף על השעון כשסיים, לא ידעתי אם תכנן זאת, או שפשוט דיבר עד שהרגיש שהזמן תם.
תחושה עמומה רפרפה בתודעה - נותנת לי להבין שהוא דיבר עד שהרגיש שהזמן תם, כאילו יודע מה השעה גם בלי להביט בשעון.
הוא כבר הפסיק להפתיע אותי עם היכולות שלו או שפשוט התרגלתי אליהן.
הנהנתי כשנפרד כהרגלו.
הקליניקה החשיכה במהירות מותירה אותי אבודה בתוך מחשבות, מותירה אותי עם המסקנה שהמסע הזה שהתחלתי איתו נועד יותר בשבילי מלו.
כשהגעתי הביתה הרגשתי את ההתרגשות שוככת ואת מקומה תפסה עייפות גדולה.
נכנסתי למיטה ונרדמתי, מרגישה שמיציתי את כל האנרגיות שלי היום.
הלילה הביא עימו קרירות אביבית לחה שלקחה אותי לארץ ללא חלומות, ישנתי כמו שלא ישנתי בימים האחרונים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-3 חודשים אוףףףףףף גל
כל כך ארוךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
ועוד כבר הפרק התשיעי :) פיספסתי הרבה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-3 חודשים חחח The Wolf
סליחה, אבל כדי לתת יותר תחושה שהעלילה מתקדמת - יש צורך להאריך קצת יותר...
במיוחד כשזה נוגע למחשבות ותכונות של הדמויות...לא?
כן, בזמן האחרון יש לי קצת יותר בהירות לגבי הסיפור אז הוא זורם יותר מהר.
תודה על התגובה ואשמח לשמוע את דעתך...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
