פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 120 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 7 שנים ו-3 חודשים אצל הפסיכולוגית - פרק 9 The Wolf
אצל הפסיכולוגית - פרק 9 / The Wolf
השמיים האביביים קיבלו צבע ורדרד אופטימי כשהשמש החלה לזרוח.
השינה לא ערבה לי במיוחד, הרגשתי חשוף.
תוצאה של שיחות ארוכות עם הפסיכולוגית ושותפתה לפשע. נתתי לה יותר מדי מידע עליי וזה אפילו לא קצה הקרחון, אבל זה כבר הרגיש חושפני מדי.
אני יכול לספור על כף יד אחת כמה אנשים מכירים אותי ועל עוד פחות מזה את כמות האנשים שבאמת יודעים מי אני. נראה שעכשיו עוד אחת הצטרפה לחוג המצומצם. התחלתי לפקפק אם זו באמת הדרך היחידה בשבילי.
כמובן שלא, אבל כבר התחלתי ואני לא באמת יכול להפסיק עכשיו. נכון?
מעטים מאיתנו באמת יודעים מי אנחנו באמת, עמוק עמוק בפנים.
רובנו מפחדים מדי כדי להתקרב לארונות השלדים, לפזר אור בחללים החשוכים והאפלים ביותר בתוכנו, מנסים לעטות מסכות לאורך זמן, מאמינים בשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו עד שהבועה מתפוצצת ואנחנו מגלים תוך כדי התמוטטות העולם שלנו מי אנחנו באמת וגם אז, רובנו חוזרים להרגלים ישנים ומוקעים של החברה בורסיה קצת אחרת משלנו, נכנעים בשנית לתכתיבים מוזרים ולא כתובים של דברי החברה.
במקום ללמוד, להתפתח.
צריך לפחד לפעמים, במיוחד מהדברים שאנחנו מוכנים לעשות כדי להגן על הסודות האפלים ביותר שלנו, בלי לקחת בחשבון נזק היקפי או במוכנות שלנו לסכן את החיים המוכרים לנו תמורת האמת שלנו.
מה הפלא שאנשים מדחיקים, מסתתרים מאחורי המסכות שלהם, גם כשהאמת משתקפת להם בפנים?
גם כשהם יודעים ומודעים לחיים הקורסים שלהם.
קשה להביט במראה ולראות את הדבשת של עצמך ועוד יותר קשה להשלים עם הדבשת הזו, לקבל אותה.
הגעתי לפסיכולוגית.
"הרבה אנשים מפחדים", אמרתי אחרי ברכות השלום ותפיסת המום הקבוע.
היא התחילה להבין שהיא איבדה שליטה בפגישות, מנסה להיאחז בשגרה כדי להחביא את הפחד.
"הרבה אנשים מפחדים מדברים שאין להם סיבה הגיונית ורציונאלית בכלל לפחד מהם.",המשכתי,"אם זה מבחן שמפחדים להיכשל בו, האמת המסתתרת מתחת למסכה שלהם, או איבוד שליטה. הפחד מאפיין את האנושות לא פחות מכל דבר אחר שאיתו אפיינתי אותה ואולי אפילו יותר מכל דבר אחר.
אנשים מפחדים כל כך ובלי סיבה. מפחדים להרגיש, מפחדים להיות אמיתיים עם עצמם. מפחדים לתת לעצמם להיחשף באמת.
הפחד מושרש בטבע, יצר הישרדותי שנועד כדי לסמן על סכנה מתקרבת כדי שנדע להתכונן אליה, להתמודד מולה. רובם בורחים.
מהאמת, מעצמם, מהסכנה.
אנשים - חלשים לא מסוגלים להתמודד עם סכנות ומצבים שנראים גדולים מהם עשרות מונים, כמו נמייה מול אריה - בורחים מהנמייה, לא מבינים שיש להם הכוח להתגבר עליה ולצאת מנצחים.
פעם הייתי מפחד. למדתי להתמודד עם הפחדים שלי. למדתי שאין סכנה או מכשול או מצבים שאיתם אני לא יכול להתמודד. אם זו שיחה גדולה עם הבוס או ועדת משמעת כזו או אחרת, אפילו מול פסיכולוגים.
מולך.
את בטח חושבת שאני מפחד, מפחד להיחשף, מפחד לגלות דברים על עצמי שאני לא אוהב, את לא יכולה להגיד עליי משהו שלא נאמר עדיין ולא חשבתי עליו עוד.
אני יודע מי אני, לכן אני גם לא מפחד. אני יודע מול מה אני מסוגל להתמודד.
הסיבה היחידה שאני לא נחשף במלואי בבת אחת היא פשוט העובדה שאני יודע שברגע שאני נחשף ככה, אנשים קורסים. העומס גדול מדי, היכולת להתמודד איתי קטנה. אז אני מגיש את עצמי במנות קטנות שגם ככה לעתים נראות גדולות מדי.
בכל מקרה, חזרה לפואנטה שלי, אנשים מפחדים.
הם לא מסוגלים להתמודד עם הפינות האפלות של עצמם. מפחדים מהצל של עצמם וכל פעם שמישהו קצת מתקרב לאותן נקודות, לאותן פינות - נשלפות מנגנוני ההגנה שלהם - הדחקות, שקרים, הסחות, תוקפנות - כל הארסנל המוכר לכם, הפסיכולוגים.
אתם מנטרלים את המנגנונים, מציגים את ההתנהגות של המטופל לעצמו וחושפים את הפחד שעומד מתחת לפני השטח, זה שמעורר את התגובה - אחר כך אתם עוזרים לבן אדם להתמודד מול הפחדים האלו, לרוב דרך הפעולה הזו, גם אם היא נכונה, לא יעילה ולא תמיד עוזרת למטופל.
בנוסף - צריך לתאר את המצב הכי גרוע שיכול לקרות כתוצאה מסיטואציה קיצונית ולהמעיט מהערך של התוצאה.
החלק שלכם מאוד תיאורטי, כל הההבנה הזו של הפחד והמקור שלו, הניסיון שלכם להתמודד עם המקור שלו - לפעמים זה יותר מדי.
לפעמים מספיק לדעת ולהבין שהפחד שם, לדעת מה המקור שלו ולקפוץ למים כשהוא שם - מחכה בין הגלים.
במקסימום - בולעים קצת מים לפני שלומדים לשחות איתו ברקע.
אחרי שעושים את זה פעמיים שלוש, פתאום מבינים - הוא כבר לא שם.
רוב האנשים צריכים רק בן אדם אחד שיאמין בהם וילווה אותם לכל אורך הדרך - באמונה בלתי מתפשרת.",סיימתי את דבריי, מעביר מבט בשעון.
בול על הדקה.
למדתי לדעת מה השעה לפי כמות המילים שאני יכול לדחוס בתוך פגישה.
היא נראתה קצת מופתעת כשהתחלתי להיפרד, כאילו רצתה שאמשיך.
היא מתחילה להבין דברים.
החלטתי גם הפעם לשבת בבר.
שיר ראתה אותי מרחוק.
ראיתי את ההתלבטות שלה אם לגשת או לא, בסוף היא החליטה לגשת.
שתי בירות חצי ליטר הונחו על השולחן, שתיהן גינס.
היא התיישבה מולי בשולחן שידעה שבו אשב.
"הדבר היחיד שהייתי משנה בעבר שלי, זה את הזמן שהייתי עם האקס שלי",היא ענתה לשאלה ההיא.
"וכן, מישהו שאל אותי וריאציה של השאלה הזו כמה ימים לפני שאתה שאלת.",המשיכה.
"אני לא יודעת מי אתה או איך ידעת את הדברים האלו וזה חתיכת צירוף מקרים הזוי",סיימה.
"קודם כל, קוראים לי הזאב. אז נעים להכיר. שנית, אני בעצמי לא יודע למה הרגשתי צורך לשאול אותך על זה, אבל ברגע ששאלתי וראיתי את הפנים שלך ידעתי שאת חושבת שזה צירוף מקרים. ידעתי גם שגרמתי לך להסתקרן לגביי, מספיק כדי שהיום תפני אליי.",אמרתי, מניח את כל הקלפים על השולחן.
"זה משחק כלשהו שלך? מה הסיפור שלך?",שאלה, קצת בהתקפיות.
הבטתי לה עמוק בעיניים, "את בת 27, לומדת ומממנת את הלימודים שלך, את בת בכורה במשפחה של שלוש. המשפחה שלך מפורקת ואת דואגת לעצמך, מנותקת מהם.", ראיתי את ההפתעה בעיניה,"אני רק מזהה דפוסים ומציג אותם לאנשים. את חושבת שזה מקרה שנתקלנו, אני לא מאמין בצירופי מקרים. לכל דבר יש סיבה.",הוספתי כדי להרגיע אותה קצת.
נראה שהיא מבינה, לפחות היא נרגעה קצת.
"אז מה הקטע שלך?",שאלה בעדינות אחרי רגע שקט.
"לעזור לאחרים לצאת ממעגלי קסמים אליהם הם נשאבו.",עניתי בפשטות. לגמתי מהבירה.
"מה גורם לך לחשוב שאני במצב הזה?",הוסיפה לשאול.
"כמו שאמרתי, אין צירופי מקרים. אם הגעתי אלייך, אם הצלחתי לגעת בך, זה לא סתם. אני מאמין שאת כן במצב הזה, גם אם את עוד לא מודעת אליו.
איך שהוא, אני מגיע לאנשים שצריכים את העזרה שלי. בדרכים שעולות על כל דמיון, אז אני עוזר וכשהם לא צריכים אותי יותר, אני מתפוגג.",עניתי.
"זה נשמע מופרך",היא אמרה.
"אני יודע.", עניתי, מסיים את הבירה.
הנחתי פתק עם המספר שלי ואת הכסף עבור הבירות.
"אם תרצי שאעזור לך, זה המספר שלי. אל תתביישי להתקשר, לשלוח הודעה או כל דבר שתצטרכי, מתי שתצטרכי. אני מתאר לעצמי שתצטרכי זמן לעכל את הדברים. קחי. כמה זמן שאת צריכה.",נפרדתי ממנה, בלי להגיד שלום.
שמעתי אותה אומרת תודה בקול חלוש כשהתחלתי להתרחק.
הבית האפל והחשוך עמד דומם.
כמו עיוור המכיר כל תוואי בבית נכנסתי.
הכנתי קפה ויצאתי למרפסת, מעשן ושותה את הקפה של סוף היום.
הקפה נגמר והבדל במאפרה.
המחשבות עוד הידהדו בערפל שהלך והכהה את הראש עד אשר באה השינה וסחפה אותי למחוזות אחרים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
