ישבנו שם, החשכה עטפה אותנו מכל כיוון כמו שמיכת חושך ענקית. שתקנו, כי אף אחד לא רצה להפר את הדממה. כולנו הסתכלנו לכל כיוון וחשבנו על כל המילים שנאמרו, ועל המילים שעוד יאמרו. הכוכבים בשמיים האירו את תווי פנינו עד שנראינו חיוורים מרוב לובן. מתח ורגש שרר באוויר ורק חיכה לסימן שלו לגדול. אף אחד לא ידע איך להמשיך, איך לעכל את מה שקרה ומה לומר. השתיקה העלתה בכל אחד מחשבות על ההמשך, ועל הערב הזה. מבטים הופנו אליה, כדי לקבל סימן שזהו, זה נגמר. אבל היא לא אמרה כלום, ולכן השתיקה המשיכה. היה חמים באותו ערב, חום שגרם לנו לרצות עוד, לרצות להמשיך. אבל כולנו ידענו שיהיה לזה סוף, וזמנו להגיע. "תזכרו את הערב הזה" היא אמרה פתאום "אלו הרגעים הכי חשובים שלנו". ואז המחשבות והרגשות התחילו להציף את כולנו כמו גלי צונאמי ענקיים. המתח הופר, השקט נבלע בחושך, והרגע הקסום הזה שיצא לנו לחוות לראשונה הגיע לסיומו. אבל עוד שנים אחר כך, כולנו זוכרים. כולנו זוכרים את הערב הזה, שבו לכל אחד היה מה להגיד. כולנו זוכרים את הערב הזה, שבו הוכחנו שיש אהבה בין אנשים שהקשר שלהם הוא זמני ומקרי. כולנו זוכרים את הערב הזה, שבו ידענו שמתישהו הכול יסתיים, ופשוט לא רצינו שהרגע הזה יגיע. כולנו זוכרים איך ישבנו שם ואמרו את כל מה שאמרנו, איך היא אמרה את כל מה שאמרה, ואיך כולנו הוצפנו ברגשות שעד היום לא הרגשנו אותם שוב. הזיכרון עוד אוחז בנו, ואנחנו מסרבים שהוא יעזוב. אנחנו זוכרים את הערב הזה, כי זה הרגע הכי חשוב שלנו. אנחנו לעולם לא נשכח את הערב הזה, כי אנחנו יודעים למה נהפוך אם הזיכרון שלו יתחמק מבין הידיים שלנו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
