פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 178 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 7 שנים ו-5 חודשים אצל הפסיכולוגית - פרק 5 - שכתוב The Wolf
אצל הפסיכולוגית - פרק 5 - שכתוב / The Wolf
הבוקר הקדיר פניו מפני הבאות, ערפל סמיך וכבד מנע מהשמש לבקע דרכו את אורה. הקרירות נשבה בעדינות מרוככת - כמו מלטפת את הלחות שעמדה באוויר.
כל כך הרבה מחשבות וכל כך מעט זמן.
השגרה היומית התחילה ועמדה להסתיים עימי עומד במרפסת עם הרעל המוכר, כוס קפה ועיתון.
החיים הם מפה, מתחילים בנקודה אחת ומסיימים באחרת. נקודות קבועות במרחב. אם אתה מעשן או שותה, נקודת הזמן שבה אתה צריך למות לא משתנה, לא מתקדמת ולא מתקצרת.
מחקרים שטוענים אחרת לא אמינים ולו רק בגלל שאין להם את כל הנתונים. הם לא יודעים מתי תאריך התפוגה של כל אדם ואדם, הם משערים לפי תוחלת חיים ממוצעת. סטטיסטיקה היא קשקוש.
סטטיסטית אנחנו לא אמורים להיות קיימים היום בעולם וביקום שאנחנו חיים, בכל זאת - אנחנו חיים וקיימים.
לא שאני מעודד אתכם לעשן ולשתות ללא הכרה.
מידתיות, איזון.
כל תורת החיים על רגל אחת.
כל כך הרבה מחשבות, פחות מדי זמן.
שמעתם בטח על רוחות רפאים ומקרים מדהימים של מקרים בלתי מוסברים בהקשר שלהן - חפצים שעפים באוויר ומה לא.
אני לא מאמין ברוחות רפאים, לפחות לא בגרסאות שמוכרים בסרטים וספרים.
כל אדם נע בתדר מסויים, רגשות מעצימים את התדר.
כשאדם נוגע במשהו - הוא מעביר לו חלק מהתדר, חלק מעצמו.
התדר הזה ממשיך להדהד ולהשפיע על החפץ עד מאות ואלפי שנים אחר כך.
תוסיפו לזה אמונה חזקה בכל עולם הרוח -
וקיבלתם תופעות על טבעיות ואפילו רוחות רפאים.
אנשים מסויימים רגישים יותר לתדרים שונים - עד כדי כך שכשהם קולטים או עולים על התדר הנכון - הם יכולים לראות/לדמיין את האדם שהתדר שייך לו.
אחרים כל כך משפיעים על המציאות - שהם מדמיינים/רואים את משאלות ליבם העמוקה ביותר.
הפגישה עומדת להתחיל.
ידעתי ששתיהן הולכות להיות שם, הפעם לפחות קיבלתי אזהרה מראש.
הערפל כמו ליווה אותי עד הכניסה לבניין.
דפקתי קלות על הדלת.
רונית, הקלינאית פתחה אותה.
"שלום, מה שלומכן?",שאלתי תוך כדי כניסה והגעה לספה.
"אנחנו בסדר תודה, מה איתך?", שאלה רונית.
"חיים, נושמים", עניתי.
אליס ישבה במקומה הקבוע שותקת בדרך לא אופיינית, מהורהרת.
נשכבתי על הספה, עוצם עיניים תוך כדי תנועה.
"כל החיים אתה הולך לקראת נקודה אחת, קבועה.
מתקדם בדרך סלולה מראש עם אפשרויות בחירה.
כל דרך שתבחר, אפשר לשנות, אבל כל הדרכים ידועות. מפה היא הדרך האולטימטיבית לתאר את החיים.
אתה מתחיל בנקודה מסויימת ומסיים באחרת, שתי הנקודות קבועות בזמן ובמרחב.
ישנן דרכים קצרות יותר, ישנן דרכים ארוכות יותר, אבל כל הדרכים נמצאות על המפה, אי אפשר למצוא דרך חדשה.", פתחתי ואמרתי, נותן מעט זמן לעכל.
אני יודע, חשבתי על זה הרבה, אבל זה מרגיש אחרת לומר את המילים האלו.
"בן אדם. דבר כל כך מדהים ובכל זאת כל כך פשוט.
כל אדם מורכב משלושה חלקים - נשמה, נפש וגוף.
הגוף הוא ה"אני המודע", נשמה - "האני התת מודע" והנפש - מחברת את המודע עם התת מודע.
חלומות הם מסרים ולקחים שהתת מודע מעכל ובונה ומבין - מעביר את הנתונים דרך הנפש כדי המהווה מסננת, אחרת היינו יודעים הכל והגוף - הפיזי לא היה עומד בזה - הנתונים המסוננים מגיעים למודע.
הופכים לתובנות, הבנות שמהן בונים את השקפת העולם וזווית הראייה שלנו.
כל זווית ראייה ייחודית ושונה, בדיוק שכמו כל גוף פיזי שונה וייחודי.
נשמות לעומת זאת, לא שונות אחת מהשנייה - כולן בבסיס זהות.
אם כך, השוני מתחיל בנפש.", עצרתי לשנייה, בודק את התגובות של שתיהן.
הדברים שלי השפיעו עליהן, טלטלו אותן אפילו.
"אתן שתיכן - מתיימרות ללמוד ולהכיר את הנפש של המטופל דרך ניתוחים ואסטרטגיות שונות, החל מיצירת שתיקות ודרך הקשבה לטונים וקריאת שפת הגוף שלו. מחפשות נקודות בסבך המוצג לכן בצורה חד צדדית שעל בסיסן אתן בונות תבניות מותאמות כדי להתאים טיפול למטופל.
יש בזה מן האמת, אבל לאורך השנים המקצועות האלו הפכו לתבניתיים ומקובעים עד כדי כך שלא ניתן באמת ללמוד ולטפל באנשים כמו שהמקצועות מתיימרים לעשות.
כל אדם מורכב או בנוי בדרך אחרת, חושב אחרת, מרגיש אחרת. כל אדם הוא עולם ומלואו.
כל אדם הוא מפה.
רגשות שמכוונים למסלול מסוים, מחשבות שלוקחות למסלול אחר ובאמצע - הוא הולך, לפעמים סוטה לצדדים בגלל ערעור או פקפוק כזה או אחר.
כדי להבין כל מפה לגופה, צריך מפתח מתאים - מפתח שלא תמיד מוגדר בספרים.
אז נכון, יש מפות דומות - פיסיות, טופוגרפיות ועוד שלהן מפתחות דומים.
כדי לזהות את המפתח המתאים לסוג המפה שמולכן אתן קודם כל צריכות להבין איזו מפה אתן רואות לפניכן - אז המטופל מדבר ומברבר ואתן לאט לאט מבינות איזו מפה עומדת בפניכן.
וכשיש לכן את ההבנה הזו, ישר מדלגות לשלב הסופי - חושבות שהבנתן ופיענחתן הכל, יש אנשים שזה נכון עבורם - מאוד פשוטים ושטחיים, אבל הרוב נופלים בין הכיסאות. מכינות טיפול מותאם ומחליטות בשבילם מה נכון, עם עוד קצת שינויים וכיוונונים קטנים מציגות טיפול הרסני למטופל.
במקום, פעם הבאה תנסו להבין איזה מפתח אתן צריכות כדי לשחרר את הבן אדם.",כמעט סיימתי.
"זו הסיבה שאני לא באתי לטיפול, כי עם כל הכבוד לתארים שלכן ועם כל הכבוד לניסיון שלכן, אני פיענחתי את עצמי כמו שצריך, יש לי כל מה שאני צריך כדי לדעת ולטפל בעצמי. הסיבה היחידה שהתחלתי טיפול היא כדי שאוכל לנהל מונולוג דיאלוגי בקול.",סיימתי בחדות , נותן למילים לשקוע לתוך דממה.
"במילים אחרות, אתה אומר שכל בן אדם הוא החיים עצמם?",שאלה אליס, מנסה להכניס היגיון וסדר לדברים.
"אני אומר שהחיים מורכבים מבני אדם. האדם הוא מפה מיניאטורית קטנה, החיים הם אטלס.", כמה אירוניה.
עוד דממה.
"מעבר לזה, אני אומר שאין לכן מה לנסות לפענח אותי. לא באתי בשביל זה. אתן בטח תמשיכו, תעלו נקודות במהלך הטיפול ואולי אפילו תנסו לשכנע אותי בחלק מהנקודות האלו. זה בזבוז זמן וכסף שלי. תדפדפו, תשחררו. אתן לא המטפלות שלי. תפנימו את זה ואז נוכל להמשיך.",הוספתי.
המבטים המהורהרים שהחליפו נמהלו באנטי כלפי הדעה שלי, שרק מוכיח את הקיבעון של פסיכולוגים על גווניהם.
קשה לשנות מחשבה או קו תודעתי כשכל חייך התרגלת להתקבע על קו מחשבה יחיד.
"במחשבה שנייה, זה היה מיותר לבוא הנה. אתן כל כך מקובעות בדרכי חשיבה מיושנות. טעות רצינית.
כשתהיו מוכנות לבוא לטיפול עם ראש פתוח, תרימו טלפון, עד אז אין לי מה לעשות כאן.",אמרתי אחרי שתיקה ארוכה. הן גם ככה לא יודעות לאיזו צרה הן נכנסו איתי, עדיף לחתוך עכשיו לפני שהן יבינו איזו צרה אני, אני עוד עלול לגרום להן לצאת מדעתן, או לכל הפחות לחשוב שהוצאתי אותן מדעתן.
קמתי ללכת, יצאתי במהירות.
הן נראו מופתעות. ההלם לא חלף גם כשעמדתי כבר ליד הדלת.
שלפתי את הרעל.
צריך לחשוב.
מצאתי בר במרחק כמה בניינים.
המקום היה שקט בשעה המוקדמת של הערב, הערפל עדיין לא התפזר.
התיישבתי בביטחון ליד שולחן בחוץ.
המלצרית הגיעה אחרי כמה שניות.
"אנחנו עדיין לא פתחנו",היא אמרה.
"אז תחזרי ברגע שתפתחו",עניתי.
היא נראתה מבולבלת.
"אני לא מפריע בזה שאני יושב ליד השולחן ומעשן, נכון? ואתם בטח פותחים עוד מה? חצי שעה גג?",עניתי לבלבול שלה.
מבט מהורהר, פנתה לדרכה והותירה אותי עם הרעלים שלי.
רבע שעה חלפה לה והמלצרית חזרה.
"מה תרצה להזמין?",שאלה.
"גינס חצי, בבקשה.", עניתי.
מגיע לה קצת נימוס אחרי קודם.
הערפל התחיל לשקוע לאט, הרמתי מבט לשמיים -
לילה בהיר וחיוור נחשף מבעד למעטה ההולך ונעלם של הערפל.
הכל כל כך שקט ומרגיע. המוזיקה הרועשת לא הפריעה לי להקשיב לשקט.
מצחיק איך שאפשר לנטרל את כל רעשי הרקע האלו בשניות כשיש לך מספיק מחשבות ובירה טובה.
עמדתי לצאת, אחרי שהנחתי את הטיפ.
היא הייתה נמוכה ממני בראש והיא התנגשה בי בעוצמה. מעדתי אבל הצלחתי לשמור על שיווי משקל, היא בתורה נפלה.
"שים לב לאן אתה הולך",התפרצה.
"מה שתגידי.", זרקתי.
"אם היית פחות שקועה בבעיות שלך אולי היית שמה לב למה שקורה מסביבך. העולם לא סובב סביבך",הוספתי ברעל.
היא נראתה המומה לחלקיק שנייה, חלקיק שנייה יותר מדי.
היא קפצה על הרגליים והתנפלה עליי.
החיבוק שעטפתי אותה איתו גרם לה להתפרץ בזעם ואחר כך בבכי.
כשנרגעה לבסוף, אני כבר נעלמתי באופק.
מותיר אותה אבודה במחשבות ושאלות ללא תשובה.
המיטה חיכתה לי, מזמינה ונוחה כתמיד, אבל היום, היום הרצפה קרצה יותר.
רוח אחרונה נשבה בעוז ואני נסחפתי איתה אל מחוזות השינה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
