פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 126 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 7 שנים ו-5 חודשים הצד שלה - פרק 4 - שכתוב The Wolf
הצד שלה - פרק 4 - שכתוב / The Wolf
הגשם ירד ללא הפסקה, השמיים המעוננים בהקו מדי פעם עם כל ברק שביקע אותם כל פעם מחדש.
אני בפגישה עם הזאב, בחדר עגול ולא מוכר ועם זאת כל כך מוכר.
משהו בקצה של העין כל הזמן ניסה למשוך את תשומת ליבי, אבל הייתי שקועה מדי בשיחה עם הזאב.
הוא היה רגוע ונינוח, לא קופצני ומתוח כמו תמיד, מדבר ברהיטות, מעודן ומנומס באופן כל כך שונה מהדרך שבה נהג בדרך כלל לשוחח.
נראה שסוף סוף הוא נפתח והוריד את המסכות שלו.
החספוס הקבוע שלו נעלם, משאיר אותי עם תחושה שהוא פשוט הוא, בצורה הכי אמיתית שלו.
המשהו בקצה העין שלי הפך לאפלה בוהקת שכיסתה את כל החדר, אותי ואותו.
כשלבסוף השחור האפלתי התפזר, הרגשתי שאני נופלת, בתוך מערבולת.
מחשבות רבות ריצדו והבהבו בתוכה וכשנחתתי לבסוף, מסביבי התגלתה אדמה חרוכה ופצועה, שמש שחורה הטילה צל כבד על האדמה.
עצים שבורים ושמיים עכורים - הכל היה דהוי ואפל.
אפשר היה לראות שהמקום היה יפה פעם, בגרסה אחרת שלו.
ראיתי זאב בין הגזעים השבורים, נוהם לעברי וחושף שיניים.
באותו רגע נשמע צלצול השעון, קמתי שטופת זיעה קרה ואימה.
כמו שקורה עם חלומות בדרך כלל, החלום הזה איבד יותר ויותר מהחדות שלו, רק התחושה נותרה, קרה ואפלה.
קמתי, רועדת והתחלתי להתארגן.
ברגע שישבתי עם השוקו, ניסיתי להיזכר בחלום.
חוץ מהתחושה שעורר בי וכמה צללים וספקות - דבר לא נותר.
הטלפון צלצל.
"היי רונית, מה שלומך?", עניתי לשיחה.
"הכל כרגיל, מה איתך? רציתי לשאול למתי קבעת את הטיפול היום ומתי תרצי שאגיע לקליניקה.",קולה קליל ועדין השיב מבעד לפומית.
"אני קבעתי את הפגישה לעוד שעה וחצי בערך, אני אצטרך בערך חצי שעה לפני לשוחח איתך עליו. את יודעת, כמה פרטים רלוונטיים...",קולי גווע לקראת הסוף.
"אז עוד שעה בקליניקה. הבנתי אותך, נתראה מתוקה.",סיימה את השיחה.
היא תמיד ניתקה בסוף כל שיחה, ברגע שהרגישה שהשיחה הסתיימה. מאוד תכליתי מצידה.
שעה חלפה עברה,
הגעתי לקליניקה והיא כבר חיכתה לי ליד הדלת.
ברכות השלום הרגילות, הדלת נפתחה ונכנסנו פנימה.
התיישבנו והתחלתי לספר לה כל מה שידעתי וכל מה ששמעתי ממנו על עצמו.
היא הקשיבה בהקשבה מלאה מהולה בספקנות מה עד שסיימתי לדבר.
היא שתקה, מעכלת את המידע.
הלכתי למזוג לי מים.
נקישה על הדלת העידה שהוא הגיע.
פתחתי את הדלת.
משהו לא הרגיש נכון, צורת היציבה שלו, המבט על פניו, לא יודעת מה.
"היי דוק, מה שלומכן היום?", שאל.
שמעתי נכון?
"הכל בסדר, מה איתך?",שאלתי לבסוף.
"לא תציגי אותי בפני השותפה החדשה? חוץ מזה שלא ענתה לי עדיין",שמץ תוקפנות ניכרה בשאלה.
"כן,כן, כבר.",עניתי.
הוא ידע, שמעתי נכון. פחד קטן הזדחל לו במורד הגב.
הוא התיישב על הספה, מולי ומול רונית, לא התחלה טובה.
"אז, הזאב, תכיר בבקשה את רונית היא...",התחלתי לומר אבל הוא קטע אותי באמצע משפט.
"למדה איתך פסיכולוגיה אבל מתעסקת בתחום קלינאות התקשורת, מאורסת מלפני כמה ימים לבחיר ליבה.",קבע.
אני ורונית החלפנו מבטים, היא הסמיקה.
אקצנטרי לא פחות ממה שתיארתי אותו באוזניה, כנראה הבינה שלא הגזמתי.
איך...איך?", גימגמה רונית.
"הטבעת על האצבע, נגעת בה כבר כמה פעמים, הדוק שלי לא הייתה מביאה אותך בלי שיהיה לך רקע כלשהו בתחום הנפש, אבל ניכר שאת לא עוסקת בתחום, משהו בבגדים שלך מעט צבעוני מדי ולא פסטורלי כמו של פסיכולוג, הדרך שבחנת את הפסיכולוגית בזמן דיבורה נתן תחושה שאת מתעסקת בתקשורת. היסקים פשוטים", הוא ניסה לטאטא את זה מתחת לשטיח, משהו בדרך שאמר מה שאמר לא נשמע אמין במיוחד, כאילו יש עוד רבדים מתחת לכל מה שציין, כאילו היכולת הדדוקטיבית שלו עמוקה יותר מהדרך השטחית שבה הציג אותה.
לא יכולתי להתעלם מהשייכות שנקט בהקשר שלי ותהיתי מה הכוונה מאחורי המילים שלו.
"אני מניח שהיה לכן זמן לשוחח עליי מספיק בשביל שתתני לקלינאית שלנו את המידע הבסיסי מהפגישות האחרונות?", זו הייתה עובדה מוסווית כשאלה, או כך לפחות הרגשתי.
"אממ. כן",עניתי אחרי שתיקה קצרה, התשובה שלי גרמה לו לגחך, מעין גיחוך קר ועוקצני נטול הומור.
"או.קיי. איך זה הולך להתנהל?", שאל.
שתקנו שוב, באמת שלא חשבתי על השתלשלות כזו.
הוא נשכב על הספה, כמו לוקח את המושכות אליו.
"יותר קל לחשוב ככה, בישיבה כל הדם נתקע בדרך, ככה לפחות הוא זורם חופשי. אחת הסיבות שכשנשכבים במיטה פתאום כל המחשבות רצות. חוץ מזה, לשכב מאפשר תחושת ביטחון מזוייפת בגלל הדימיון למיטה.",הוא אמר כבדרך הרהור.
לא הצלחתי להבין למה פתאום אמר את זה או למה הסביר את עצמו. זה נראה לא במקום, כאילו הוא לא מרגיש בנוח מהשתיקה פתאום.
זה נראה תמוה, לא נראה שהייתה לו בעיה עם שתיקות בפגישה הראשונה.
לסתי נשמטה כשהמשיך לדבר:"סביר להניח ששתיכן מאמינות בעולם רוחני, אחרת לא הייתן מתעסקות בתחום הנפש או לכל הפחות, לומדות אותו. אני מניח שבתחום הפסיכולוגיה וקלינאות התקשורת לימדו אתכן לקטלג אנשים, להכניס לתבניות ולפי זה לבחור דרך טיפול. כפי שכבר טרחתי להסביר לאליס פה ועכשיו אציין גם באוזנייך, כיוון שיש לי תחושה שעוד ניפגש - אין טעם לנתח אותי. ניתחתי את עצמי מספיק פעמים כדי להכיר כל פס ופסיק בנפש שלי בעל פה. סביר להניח ששתיכן לא משוכנעות ולכן אביא לכן דוגמית - אני אנרכיסט שאוהב חוקיות, נרקיסיסט ששונא את עצמו, מגלומן שלא רוצה להשתלט על העולם, האאוטסיידר שתמיד במרכז תשומת הלב, האנטי חברתי שיש לו חברים, הבן אדם הכי שקול ומחושב שפועל מתוך רגש, אני עצמי והאלטר אגו שלי, אני אכזר במידה שאני טוב לב, אני שחצן בדיוק כמו שאני עניו ומודע לערכי.
פיצול אישיות? תנסו מורכב באופן פשוט.
הרי הכל מתחבר בסוף והכל קשור להכל.",אמר.
כל מה שאמר, כל הניגודיות, כל המונחים מעולם הפסיכולוגיה, פתאום הבנתי למה שום דבר לא התחבר לי איתו.
תהיתי אם אי פעם אצליח לראות מעבר לכל מסכי העשן שלו.
"מבולבלות? גם אנחנו",פלט פתאום בלחישה מצמררת.
רונית לא הצליחה להתאפק, היא הייתה כל כך לחוצה ושורת המחץ הזו גרמה לה לפרוץ בצחוק.
"לפחות אחת מכן יודעת לזהות בדיחה טובה מתחת לאף.",הקיפאון בו סינן את המילים גרם לרונית להחוויר והמבט שתקע בה השתיק אותה לחלוטין.
דברים הולכים להתדרדר במהירות, התכווצתי במקום.
"אני חושבת שאולי כדאי לעצור כאן לבינתיים.",אמרתי.
רונית הביטה בי במבט שואל והעלתה את השאלה שחשבה עליה:"למה? בדיוק התחיל להיות מעניין", היא ניסתה להפגין שליטה ואומץ, לנער את הקור ששרר באוויר.
"כי כדאי שלא יהיה כאן מעניין.",הוא ענה באיום ורעם גדול התגלגל, מוסיף נימה מאיימת לדבריו.
אני ורונית התכווצנו במקום. הוא מפחיד אותי לפעמים.
לפני שהספקתי להתאושש, הוא כבר היה בדרכו החוצה כנשוך נחש.
היינו המומות. לא ידענו אם יחזור.
כשההלם עבר פניתי לרונית:"את רואה למה התכוונתי?",שאלתי.
"הוא חתיכת טיפוס לא מהעולם הזה.",מתפעלת ומפוחדת ענתה לי.
"שמת לב איך הוא קלט שאני פה עוד לפני שראה אותי? וההיסקים שלו? משהו שם לא מסתדר לי. מילא הטבעת ששם לב אליה, אפילו הטיעון של הבגדים יכל לרמוז לו שאני לא פסיכולוגית, אבל כל השאר? הדרך שבה טען שאני קלינאית תקשורת, הדרך שבה הגדיר את עצמו...זה נשמע כאילו הוא פסיכולוג. בהחלט מטופל איקס.",הוסיפה מהורהרת.
שתקנו, כל אחת מנסה לנתח אותו בדרך שלה, מנסות להבין.
הוא נכנס חזרה, בזמן ששתקנו, סחוט מגשם שירד.
"מאיזה גיל התחלת לעשן?",שאלה רונית בעדינות ורוך.
כנראה ניסתה טקטיקה אחרת.
"מהגיל שזה נהיה חוקי.",ענה תשובה חצי מתחמקת.
עוד מסך עשן, ממה הוא כל כך מפחד? צצה שאלה בראשי.
"איפה שירתת בצבא?", ניסיתי בתורי לגשש אחר מידע שאולי יעזור לפענח את השאלה.
"בחור נידח", ענה כמעט מיד, עוד מסך עשן ותשובה פחות ברורה אפילו מקודם.
"אבל עזבו אתכן שטויות. אני לא אענה לכן ברצינות, עדיף שנוותר על היום. פעם הבאה לפחות תעדכנו אותי לפני. נתראה מחר, כשהרוחות יירגעו.", אמר כשרוח חזקה מלווה את דבריו.
הוא קם ויצא מותיר אותנו עם המחשבות שלנו.
תחושת דז'ה וו עמומה ליטפה את עמוד השדרה שלי, מעבירה צמרמורת בגבי.
"כבר הייתי במצב הזה פעם",פלטתי ביני לביני, רונית שמעה.
"על מה את מדברת?",שאלה בעניין. ניכר שיציאתו מהחדר שיחרר אותה מהפחד.
"היה לי חלום",פתחתי ואמרתי, נזכרת עם כל מילה בחלום המוזר שהיה לי,"ירד מבול והייתי איתו בחדר עגול ולא מוכר, משהו כל הזמן הציק לי בזווית העין, אבל הייתי כל כך שקועה בשיחה איתו שלא שמתי לב לזה. פתאום נהיה חשוך והרגשתי שאני נופלת וכל מיני תמונות מטושטשות הבהבו כשנפלתי. נחתתי במקום שהיה פעם יפייפה, אבל השמש הייתה אפורה והאדמה צחיחה ואפורה, הכל נראה חסר חיים. היו שם גזעי עצים מושחרים ואפלים, חלקם שבורים. כאילו היה שם פעם יער וזאב שחור וגדול נהם לעברי בשיניים חשופות מבין הגזעים המנופצים. לפני שהספקתי לעשות משהו התעוררתי.", פירטתי באוזניה את החלום שלי.
"את יודעת, זה לא ממש נשמע כמו מה שקרה עכשיו.",אמרה בניסיון לעודד אותי.
"אני יודעת, אבל תחושת דז'ה וו ואני לא מצליחה להתנער מהתחושה שיש דברים בגו.",עניתי מהורהרת.
יצאנו מהקליניקה בשתיקה והלכנו לאכול צהריים ביחד.
נפרדנו בשתיקה, כל אחת עמוק בתוך מחשבותיה.
חזרתי הביתה, מוצפת בשאלות ותחושות מבלבלות.
הייתי סחוטה, נשכבתי במיטה ונרדמתי כמעט מיד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
