פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 104 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 7 שנים ו-5 חודשים הצד שלה - פרק 3 - ספינאוף - שכתוב The Wolf
הצד שלה - פרק 3 - שכתוב / The Wolf
יש משהו מלנכולי בחורף, העננות הכבדה שכמו מכבידה על המחשבות וכופה הרהורים.
הבוקר הגיע אפרורי ורטוב, מסגיר בסגריריותו את הבאות.
כשהצצתי מהחלון, השלג הבתולי כבר איבד מבתוליו, רגליים נעלמות הותירו בו חותמם.
הזאב, מעניין איך יגיע היום לפגישה.
אחרי מקלחת קצרה והתארגנות מהירה, פתחתי את היומן.
העיניים נפלו על התזכורת להתקשר לחברה.
השעון הראה שהשעה מוקדמת מדי לשיחה, החלטתי להמתין עוד מעט.
הזאב, שם מוזר ומטופל עוד יותר מוזר...
כמה שנראה שידעתי עליו, כמה שנראה שאני מבינה חלקים ממנו, הפאזל שלו פשוט לא התחבר.
היה בו משהו אנרכיסיטי, אנטי-חברתי, שיכול לנבוע מחוסר ביטחון ואיזו התעללות בעבר, מצד שני, הוא הלך ודיבר בביטחון גדול, היה לו להט שמשך את מי שהקשיב לו, כריזמה, ניכר שהסדר מאוד חשוב לו.
כל כך הרבה ניגודיות, אמביוולנטיות.
זה לא מסתדר.
הוא לא מסתדר.
הקפה נגמר, מבט חטוף אל השעון.
אני צריכה לגבות ממנו כפול, הוא דורש פי שניים יותר זמן מכל מטופל אחר, חלפה המחשבה.
עמדתי להתקשר, כשהטלפון צלצל.
"היי רונית, חיים ארוכים יש לך, בדיוק עמדתי להתקשר אלייך.",עניתי אחרי שראיתי מי המתקשרת.
"היי אליס, מה שלומך?", ענתה.
"עמוס כרגיל, אל תשאלי, אני חושבת שמטופל איקס מצא אותי",עניתי, "מה שלומך את?", נזכרתי לשאול.
היא ציחקקה בעדינות, "אני מצוין, רציתי להיפגש איתך לשוחח בארבע עיניים. יש לך זמן היום?"
"אממ. עוד חצי שעה בקפה הקבוע?", שאלתי תוך הסטת המבט לשעון.
"נפלא! נתראה עוד מעט", ענתה וניתקה.
רונית, החברה מהלימודים.
השתדלנו לדבר כל שבוע ולפחות אחת לחודש להיפגש לעדכונים, לפעמים העלינו מטופלים מיוחדים וקשים לפיצוח, לרוב השלמנו פערים.
היום קבעתי רק את הפגישה עם הזאב.
להבין אותו יידרוש שאוותר על שאר המטופלים, חלף לו הרהור קטן.
חצי שעה עברה, הגעתי לבית הקפה הקבוע.
רונית הופיעה חצי דקה אחר כך.
החלפנו את ברכות השלום הרגילות והתיישבנו.
זה היה בית קפה אינטימי, כזה שלא מכיל הרבה לקוחות ולא הרבה אנשים מכירים.
"אז מטופל איקס, מה?",היא שאלה בחיוך.
"את ממש לא מבינה כמה איקס. קוראים לו הזאב, בלי שם משפחה - הוא הראה לי את תעודת הזהות שלו. בהתחלה חשבתי שזה הכינוי שלו או משהו, את מכירה את המטופלים שלא רוצים שיידעו מי הם, אז הם משתמשים בשמות בדויים או כינויים.",הפסקתי לרגע, נותנת לה לעכל.
"הזאב?",שאלה, עיניה פעורות בתדהמה,"את לא רצינית." אמרה, אומדת אותי לראות אם אני סיפרתי לה הרגע בדיחה לא מצחיקה.
מבט ארוך ורציני שכנע אותה שאני לא משקרת.
"והוא כזה מוזר. את לא מבינה, שאלתי אותו מה הוא יודע על פסיכולוגים ופסיכולוגיה, את לא תאמיני - ואני מצטטת:"פסיכו - נפש, לוגיה - תורה או הגיון. מכאן פסיכולוגיה היא תורת הנפש, פסיכולוגים הם עלוקה מוצצת כסף שגובים לפי יכולות ההקשבה והניתוח שלהם - ככל שיכולת ההקשבה שלהם יורדת ורמת הניתוח שלהם מתקצרת - ככה הם עולים יותר." ועוד הוסיף בנונשלנטיות לפני שסיים - "בלי לפגוע", את מבינה את זה?", שאלתי.
הצחוק התפרץ ממנה בלי שליטה ולקחו לה דקות ארוכות להירגע.
"אני לא מ-מ-מאמינה",ענתה קצרת נשימה.
"וזה לא הסוף, יש לו שפה עממית גבוהה מהממוצעת, משתמש בביטויים גבוהים ומילים גבוהות מצד אחד, מצד שני משתמש בשפה פשוטה, הוא מלא בסתירות - הוא נראה כמו אחד שמתכנן כל צעד, שקול ומחושב ובאותה נשימה הוא נראה כאילו הוא פועל בלי לחשוב פעמיים, הוא לבוש בצורה קצת מרושלת, אבל שם לב לפרטים הקטנים.
אני ממש לא מצליחה להבין אותו.",אמרתי,"יותר מזה, לפעמים, ואני יודעת שזה יישמע הזוי ומטורף, לפעמים נדמה שהוא קורא מחשבות. בפגישה האחרונה שלנו, כל מילה, כל רגש התכתב עם מזג האוויר כאילו הוא יודע להתאים את הטונים ושפת הגוף שלו למזג האוויר או כאילו הוא שולט בו, אני יודעת, זה נשמע הזוי.",סיימתי.
"אם לא הייתי מכירה אותך, הייתי אומרת שהשתגעת, יותר מדי מטופלים שנכנסו לך לראש.",ענתה.
"אני חייבת עזרה. תוכלי לבוא לפגישה שלנו?",שאלתי.
"הוא נשמע כמו טיפוס רציני, את יודעת שאני אבוא, מתי הפגישה הקרובה שלכם?",ענתה בשאלה.
"היום",עניתי בקצרה.
"היום אני בעצמי עסוקה, מחר יש לי יום חופשי, תוכלי לקבוע איתו אז?", שאלה.
"כן, בטח. ממש תודה, אני לא יודעת איך להתחיל להסתדר איתו.",עניתי.
המשכנו לפטפט עוד חצי שעה ואז נפרדו דרכנו.
שעת הפגישה התקרבה ואני המתנתי בקליניקה.
שלושה ימים עברו מהפגישה האחרונה, קלטתי פתאום ועדיין אין לי מושג איך להתחיל בכלל לנתח אותו.
דפיקה נשמעה בדלת.
פתחתי אותה והוא עמד שם, נראה שקוע במחשבות.
"היי, דוק" חטוף וכניסה מהירה לתוך החדר.
לא נראה שהוא שם לב אליי ובכל זאת שאלתי:"שלום, מה שלומך?", כשסיימתי כבר היה פרוש במקומו.
כשהתקרבתי והתיישבתי במקומי ענה בהיסח הדעת:"אני בסדר, מה איתך?".
"טוב תודה",עניתי בקצרה. המתנתי מעט לפני שהחל לדבר.
"שמת לב איך באופן קונסטנטיבי הזמן מהתל בנו?",זרק את השאלה לחלל החדר.
בלי להמתין לתשובה המשיך לדבר, כמו אחוז תזזית שחייב למהר ולומר את שעל ליבו לפני שחוט המחשבה ייקרע.
כאוס, חוקיות קבועה היו המילים שבלטו לי.
רעד עבר בי, כאילו הוא מדבר על עצמו ולא מדבר על עצמו בו זמנית.
הוא דיבר על החיים והצליח לשלב את איינשטיין וביקורת על החינוך של הדור הבא, כל זאת כשהנושא הראשי הוא זמן.
הצלחתי ללכת לאיבוד איתו בתוך בליל המחשבות, ההקשרים שקשר והאסוציאציות שהעלה.
כשעצר המחשבות שלי המשיכו לרוץ.
היה משהו אמיתי בכל סבך המילים שפלט, כאב עמום שבקע מתוך הלהט שפלט.
הפסקתי לעקוב אחריו.
סחרור המחשבות שיצר גרם לי לכאב ראש רציני, בלתי אפשרי לעקוב אחרי כל המידע שנפלט ממנו.
בין הפסקה להפסקה נשמתי עמוק, מנסה לשמור על רצף השיחה.
עצמתי עיניים לרגע, מנסה למצוא היגיון ופואנטה לכל בליל המחשבות שסחף אותי איתו.
כשסיים לבסוף, הרגשתי מסוחררת, כפטיש הנוחת על זכוכית ואחר כך על כל רסיס ורסיס עד שנותרת אבקה חולית - כך הלמו מחשבותיו בראשי.
"מחר, אותה שעה, אותו מקום?",שאל.
הנהנתי, ממשיכה לעכל את מה שאמר.
המילים שלו עוד הדהדו כשברקע שמעתי אותו מתנצל על ימים זוועתיים שעברו עליו.
המלל המשיך לרחף באוויר כשהדלת נסגרה מאחוריו.
הייתי צריכה משהו לנקות איתו את כאב הראש.
הלכתי לארון במטבחון, שם שמרתי בקבוק יין למקרי קיצון.
העבודה הזו יכולה להתיש נפשית.
מזגתי לכוס מעט מהיין וחזרתי לשבת במקומי.
המילים שלו עוד ריחפו בראשי, לקחתי לגימה מהיין.
כאב, חוסר שייכות, קונספירציה, אירוניה, סרקסטיות, רעל - שירבטטי בבלוק.
הוא לא מפשט את העבודה שלי, במקום זאת הוא הופך אותה ליותר מורכבת ומסובכת, מה כבר יש לו להסתיר?
סיימתי את כוס היין ולרשימה המשורבטט הצטרפו עוד מילים, אך ככל שהצטרפו יותר מילים, כך פחות ופחות הצלחתי להבין אותו.
הנחתי את הבלוק עם העט ויצאתי לאוויר הלילה הרטוב.
בדרך, הרהרתי במחשבה שאולי כמו בליל המחשבות שלו - הכל מתקשר להכל באופן פשוט ושאולי, רק אולי, אנחנו מחשבות בראש של יישות אחת גדולה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
