זה היה כמו שני זרים שמצאו עצמם טובעים ביחד
טובעים בשני אוקיינוסים אחרים, אבל שניהם שוקעים למצולות.
ושניהם נאחזים בכל דבר כדי לא ליפול, עד שנאחזים גם זה בזה
שני זרים, שמצאו מקלט ונחמה אחד בשני בתוך סופה סוערת
וכך הכרנו, את ואני.
את היית השמש המחייכת כל בוקר, האנרגיה הבלתי נדלית
אני הייתי הטובעת במצולות, זו שנלחמת כדי להחזיק מעמד, זו שמתפללת אלייך בעיתות משבר
את היית הצוק הלא נשבר, הסלע החזק, את היית השמש בימים אדומים, מוזיקה צלולה בתוך שאון אינסופי
את היית הזר שהצלתי מטביעה.
נאחזנו זו בזו בתוך הוריקן של רגשות, מחשבות, קולות, צלילים, צללים, פחדים, דברים שעשינו לעצמינו
הצלנו זו את זו מטביעה. הגענו לחוף, נגענו בשמש, נשכבנו על החול, לא הרמנו ידיים.
לא האמנו שנגיע, כי לא באמת האמנו בעצמינו. לא באמת הכרנו. הכרנו רק מהמסע ההזוי הזה בעומק הים, בשחייה יחדיו כשכל אחת מושכת את השנייה שלא תטבע. הכרנו רק אז, וגיליתי את השמש שזורחת בך. גיליתי שגם בי זורחת השמש הזאת
גיליתי שהיא לא אינסופית, שאני צריכה לשמור עלייך, גיליתי שגם בי זורחת שמש בלתי אינסופית
ואנחנו עכשיו על החול הלבן יחדיו. מביטות במים שנרגעו, טובעות בהגיגי מחשבה ותוהות מתי הסופה הבאה תגיע.
כשתבוא, כבר לא נהיה עוד שתי זרות בסופה שלא נגמרת. כשתבוא כבר נכיר, כבר נדע, כבר נרגע ולא נילחץ, כי בתוכנו זורחת שמש בלתי אינסופית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
