זוהר מאוד אהב לשחק כדורגל
כשהיה בן 6, הוא קיבל מתנה מאימא ואבא - כדורגל אמיתי.
אבא סיפר שלכדור יש אפילו שם, קוראים לו טנגו,
זוהר אהב את טנגו ממבט ראשון, הוא לא נפרד ממנו גם כשהלך לישון.
הם אכלו יחד, התקלחו יחד וגם צפו יחד בטלוויזיה
זוהר התאמן בלהקפיץ את הכדור על הרגל ועל הראש,
גם כשהלך לבית הספר היה לוקח איתו את טנגו.
כל יום אחר הצהריים, זוהר היה יוצא עם טנגו למגרש המשחקים לשחק כדורגל,
וחוזר הביתה עייף ושמח, רק כשארוחת הערב כבר היתה מוכנה.
אבל יום אחד זוהר חזר הביתה עצוב.
באותו יום, הוא שיחק עם החברים במגרש, כמו בכל יום,
לאחר כמה זמן של משחק, זוהר בעט לשער והבקיע גול, אבל, השוער של הקבוצה השנייה אמר שהכדור עבר מחוץ לקורה ובכלל לא נכנס לשער.
זוהר התווכח איתו כי היה בטוח שהיה גול, אבל השוער גם היה בטוח, שלא היה גול, ולא הסכים לוותר.
שאר הילדים כבר רצו לחזור ולשחק אז זוהר החליט לוותר על הגול, כדי שהמשחק ימשיך.
בערב, כשאבא חזר הביתה, זוהר בכה ואמר לו שהוא לא רוצה יותר לשחק כדורגל אף פעם.
הוא נתן לאבא את טנגו ואמר שהוא לא צריך אותו יותר.
אבא חיבק את זוהר ואמר "אתה חייב לספר לי מה קרה".
החיבוק כנראה עזר, כי זוהר הפסיק לבכות וסיפר מה שקרה.
כשזוהר סיים לספר, אבא שאל "אז בגלל שוויתרת, הפסדתם במשחק, ובגלל זה אתה לא רוצה יותר לשחק כדורגל?"
זוהר ענה: "לא ולא, בסוף אפילו ניצחנו במשחק אבל זה כבר לא היה לי חשוב, כי החלטתי שאני לא רוצה יותר לשחק כדורגל. לא בא לי לשחק במשחק שבו ילד אחד מתאמץ כל כך בשביל להבקיע גול, ואז ילד אחר, סתם ככה, מחליט שלא היה גול."
אבא חשב על מה שקרה, ואמר שבכדורגל לפעמים ילדים טועים, ואפילו במשחקים אמיתיים כשיש שופטים, אפילו הם לפעמים טועים.
הם לא עושים את זה בכוונה ובטח שלא מתכוונים להעליב.
אפשר לכעוס ומותר להיעלב, אבל לא צריך להפסיק לשחק כי טעויות הן חלק מהמשחק.
ואז אבא הרים את זוהר על הידיים ולחש לו באוזן, "יש לי סיפור בשבילך, קוראים לו
"הגול של פרנק" וזה לא סתם סיפור, אלא מעשה שקרה באמת! אתה רוצה לשמוע אותו?"
זוהר אהב סיפורים, כמעט כמו שאהב כדורגל, אז מיד הסכים,
אבא הושיב את זוהר על ברכיו והתחיל לספר:
"פרנק נולד באנגליה, ומאז שהיה תינוק אהב לשחק כדורגל, בדיוק כמוך.
החלום שלו היה לשחק במונדיאל עם נבחרת הכדורגל של אנגליה.
כשהיה ילד, שיחק בכל יום עם חבריו במגרש השכונתי, וכשגדל הצטרף לקבוצת כדורגל אמיתית,
בקבוצה התאמן פעמיים בכל יום, ובסופי השבוע היו משחקים מול קבוצות אחרות.
פרנק היה אחד הטובים בקבוצה ואחרי כמה שנים המאמן של נבחרת אנגליה הזמין אותו להצטרף ולשחק בנבחרת.
פרנק מאד שמח והתרגש, הוא הצטרף לנבחרת שהתכוננה לשחק במונדיאל ועמד להגשים את חלומו.
כשהגיע הקיץ, כל הנבחרת נסעה לארץ רחוקה, לשחק במונדיאל ולהתחרות מול הנבחרות הטובות בעולם על הגביע העולמי.
פרנק וכל האנשים באנגליה, רצו מאוד שהנבחרת תצליח ואפילו תזכה בגביע, דבר שלא קרה כבר המון שנים.
בתחילת הטורניר, נבחרת אנגליה שיחקה טוב ולאחר שלושה משחקים הצליחה לעבור לשלב הבא.
ואז הגיע המשחק מול גרמניה…גרמניה היתה אחת הקבוצות הכי טובות בעולם.
פרנק ידע שהמשחק יהיה מאוד קשה, והקבוצה שתפסיד תסיים את דרכה במונדיאל ולא תוכל לזכות בגביע.
המשחק החל, ובאמת הגרמנים היו יותר טובים בהתחלה, הבקיעו שני גולים, והובילו שתיים אפס.
אבל אז נבחרת אנגליה השתפרה, הצליחה להבקיע גול, והתוצאה הייתה שתיים אחת לגרמנים.
ואז, בדיוק בדקה ה -40, הכדור הגיע לפרנק במרכז המגרש, הוא התקדם קצת עם הכדור ובעט בכל הכוח לכיוון השער של
גרמניה.
השוער הגרמני זינק, ניסה להגיע אל הכדור, אבל הכדור עבר מעל לידיו, פגע במשקוף, וירד אל תוך השער.
מתוך השער, הכדור קיפץ החוצה והתגלגל חזרה למגרש.
פרנק השתולל מרוב שמחה, כל האוהדים של נבחרת אנגליה שהיו באצטדיון וגם האוהדים שצפו במשחק בטלוויזיה קפצו מאושר, הם ראו את הגול וידעו שאנגליה יכולה אפילו לנצח במשחק.
כולם הסתכלו על השופט וחיכו שיאשר את הגול. אבל השופט סימן בידיו שלא היה גול, ושימשיכו לשחק.
השופט לא שם לב שהכדור נכנס לתוך השער לפני שהתגלגל החוצה.
לכולם היה ברור שהשופט טעה, הם היו מאוכזבים מאד, אבל לא היה מה לעשות, אי אפשר לשנות את החלטת השופט.
המשחק נמשך ובסופו גרמניה ניצחה.
כשנגמר המשחק כולם היו מאוכזבים, גם פרנק כמובן, אבל כמו כל שחקן כדורגל, הוא ידע שטעויות הן חלק מהמשחק. ואפילו השופטים הכי טובים בעולם טועים לפעמים.
אחרי המונדיאל, פרנק המשיך לשחק כדורגל עוד שנים רבות, הוא נשאר בנבחרת ואפילו היה הקפטן שלה."
זה, אמר אבא של זוהר, היה הסיפור על "הגול של פרנק"
אבא חיבק את זוהר ואמר: "אם פרנק המשיך לשחק כדורגל אפילו אחרי שהשופט במונדיאל טעה, ולא הבחין בשער שלו, אני חושב שגם לך כדאי להמשיך לשחק את המשחק שאתה כל כך אוהב, אפילו שהשוער חושב שלא הבקעת גול, מה אתה אומר?"
זוהר חשב קצת, חייך לאבא ואמר: "תחזיר לי בבקשה את טנגו!"
באותו לילה, כשזוהר הלך לישון, הוא כבר לא היה עצוב, הוא רק חיכה שיגיע מחר והוא יוכל לחזור לשחק כדורגל.
כמה ימים אחר כך, באחד המשחקים במגרש, זוהר בעט לכיוון השער והכדור פגע בידו של אחד משחקני הקבוצה השנייה שעמד קרוב לשער.
כל השחקנים מהקבוצה של זוהר צעקו פה אחד "פנדל", אבל השחקן אמר שהכדור פגע לו בבטן ובכלל לא ביד, גם החברים מהקבוצה שלו אמרו שהכדור פגע בבטן ולא ביד.
שחקני שתי הקבוצות התווכחו ביניהם: יד או לא יד.
זוהר, ניזכר בסיפור על פרנק, ואמר לקבוצתו "יד או לא יד, העיקר לשחק כדורגל, בואו נוותר על הוויכוחים ונמשיך לשחק."
הקבוצה הסכימה והמשחק נמשך כשכולם שמחים.
בדרך הביתה, כל החברה המציאו שיר:
"יד, לא יד
גול, לא גול
להתווכח כל אחד יכול,
לוותר קשה יותר...אבל הרבה יותר כדאי."
כנראה שבכדורגל הם היו יותר טובים מלהמציא שירים בחרוזים.
כשהיה בן 6, הוא קיבל מתנה מאימא ואבא - כדורגל אמיתי.
אבא סיפר שלכדור יש אפילו שם, קוראים לו טנגו,
זוהר אהב את טנגו ממבט ראשון, הוא לא נפרד ממנו גם כשהלך לישון.
הם אכלו יחד, התקלחו יחד וגם צפו יחד בטלוויזיה
זוהר התאמן בלהקפיץ את הכדור על הרגל ועל הראש,
גם כשהלך לבית הספר היה לוקח איתו את טנגו.
כל יום אחר הצהריים, זוהר היה יוצא עם טנגו למגרש המשחקים לשחק כדורגל,
וחוזר הביתה עייף ושמח, רק כשארוחת הערב כבר היתה מוכנה.
אבל יום אחד זוהר חזר הביתה עצוב.
באותו יום, הוא שיחק עם החברים במגרש, כמו בכל יום,
לאחר כמה זמן של משחק, זוהר בעט לשער והבקיע גול, אבל, השוער של הקבוצה השנייה אמר שהכדור עבר מחוץ לקורה ובכלל לא נכנס לשער.
זוהר התווכח איתו כי היה בטוח שהיה גול, אבל השוער גם היה בטוח, שלא היה גול, ולא הסכים לוותר.
שאר הילדים כבר רצו לחזור ולשחק אז זוהר החליט לוותר על הגול, כדי שהמשחק ימשיך.
בערב, כשאבא חזר הביתה, זוהר בכה ואמר לו שהוא לא רוצה יותר לשחק כדורגל אף פעם.
הוא נתן לאבא את טנגו ואמר שהוא לא צריך אותו יותר.
אבא חיבק את זוהר ואמר "אתה חייב לספר לי מה קרה".
החיבוק כנראה עזר, כי זוהר הפסיק לבכות וסיפר מה שקרה.
כשזוהר סיים לספר, אבא שאל "אז בגלל שוויתרת, הפסדתם במשחק, ובגלל זה אתה לא רוצה יותר לשחק כדורגל?"
זוהר ענה: "לא ולא, בסוף אפילו ניצחנו במשחק אבל זה כבר לא היה לי חשוב, כי החלטתי שאני לא רוצה יותר לשחק כדורגל. לא בא לי לשחק במשחק שבו ילד אחד מתאמץ כל כך בשביל להבקיע גול, ואז ילד אחר, סתם ככה, מחליט שלא היה גול."
אבא חשב על מה שקרה, ואמר שבכדורגל לפעמים ילדים טועים, ואפילו במשחקים אמיתיים כשיש שופטים, אפילו הם לפעמים טועים.
הם לא עושים את זה בכוונה ובטח שלא מתכוונים להעליב.
אפשר לכעוס ומותר להיעלב, אבל לא צריך להפסיק לשחק כי טעויות הן חלק מהמשחק.
ואז אבא הרים את זוהר על הידיים ולחש לו באוזן, "יש לי סיפור בשבילך, קוראים לו
"הגול של פרנק" וזה לא סתם סיפור, אלא מעשה שקרה באמת! אתה רוצה לשמוע אותו?"
זוהר אהב סיפורים, כמעט כמו שאהב כדורגל, אז מיד הסכים,
אבא הושיב את זוהר על ברכיו והתחיל לספר:
"פרנק נולד באנגליה, ומאז שהיה תינוק אהב לשחק כדורגל, בדיוק כמוך.
החלום שלו היה לשחק במונדיאל עם נבחרת הכדורגל של אנגליה.
כשהיה ילד, שיחק בכל יום עם חבריו במגרש השכונתי, וכשגדל הצטרף לקבוצת כדורגל אמיתית,
בקבוצה התאמן פעמיים בכל יום, ובסופי השבוע היו משחקים מול קבוצות אחרות.
פרנק היה אחד הטובים בקבוצה ואחרי כמה שנים המאמן של נבחרת אנגליה הזמין אותו להצטרף ולשחק בנבחרת.
פרנק מאד שמח והתרגש, הוא הצטרף לנבחרת שהתכוננה לשחק במונדיאל ועמד להגשים את חלומו.
כשהגיע הקיץ, כל הנבחרת נסעה לארץ רחוקה, לשחק במונדיאל ולהתחרות מול הנבחרות הטובות בעולם על הגביע העולמי.
פרנק וכל האנשים באנגליה, רצו מאוד שהנבחרת תצליח ואפילו תזכה בגביע, דבר שלא קרה כבר המון שנים.
בתחילת הטורניר, נבחרת אנגליה שיחקה טוב ולאחר שלושה משחקים הצליחה לעבור לשלב הבא.
ואז הגיע המשחק מול גרמניה…גרמניה היתה אחת הקבוצות הכי טובות בעולם.
פרנק ידע שהמשחק יהיה מאוד קשה, והקבוצה שתפסיד תסיים את דרכה במונדיאל ולא תוכל לזכות בגביע.
המשחק החל, ובאמת הגרמנים היו יותר טובים בהתחלה, הבקיעו שני גולים, והובילו שתיים אפס.
אבל אז נבחרת אנגליה השתפרה, הצליחה להבקיע גול, והתוצאה הייתה שתיים אחת לגרמנים.
ואז, בדיוק בדקה ה -40, הכדור הגיע לפרנק במרכז המגרש, הוא התקדם קצת עם הכדור ובעט בכל הכוח לכיוון השער של
גרמניה.
השוער הגרמני זינק, ניסה להגיע אל הכדור, אבל הכדור עבר מעל לידיו, פגע במשקוף, וירד אל תוך השער.
מתוך השער, הכדור קיפץ החוצה והתגלגל חזרה למגרש.
פרנק השתולל מרוב שמחה, כל האוהדים של נבחרת אנגליה שהיו באצטדיון וגם האוהדים שצפו במשחק בטלוויזיה קפצו מאושר, הם ראו את הגול וידעו שאנגליה יכולה אפילו לנצח במשחק.
כולם הסתכלו על השופט וחיכו שיאשר את הגול. אבל השופט סימן בידיו שלא היה גול, ושימשיכו לשחק.
השופט לא שם לב שהכדור נכנס לתוך השער לפני שהתגלגל החוצה.
לכולם היה ברור שהשופט טעה, הם היו מאוכזבים מאד, אבל לא היה מה לעשות, אי אפשר לשנות את החלטת השופט.
המשחק נמשך ובסופו גרמניה ניצחה.
כשנגמר המשחק כולם היו מאוכזבים, גם פרנק כמובן, אבל כמו כל שחקן כדורגל, הוא ידע שטעויות הן חלק מהמשחק. ואפילו השופטים הכי טובים בעולם טועים לפעמים.
אחרי המונדיאל, פרנק המשיך לשחק כדורגל עוד שנים רבות, הוא נשאר בנבחרת ואפילו היה הקפטן שלה."
זה, אמר אבא של זוהר, היה הסיפור על "הגול של פרנק"
אבא חיבק את זוהר ואמר: "אם פרנק המשיך לשחק כדורגל אפילו אחרי שהשופט במונדיאל טעה, ולא הבחין בשער שלו, אני חושב שגם לך כדאי להמשיך לשחק את המשחק שאתה כל כך אוהב, אפילו שהשוער חושב שלא הבקעת גול, מה אתה אומר?"
זוהר חשב קצת, חייך לאבא ואמר: "תחזיר לי בבקשה את טנגו!"
באותו לילה, כשזוהר הלך לישון, הוא כבר לא היה עצוב, הוא רק חיכה שיגיע מחר והוא יוכל לחזור לשחק כדורגל.
כמה ימים אחר כך, באחד המשחקים במגרש, זוהר בעט לכיוון השער והכדור פגע בידו של אחד משחקני הקבוצה השנייה שעמד קרוב לשער.
כל השחקנים מהקבוצה של זוהר צעקו פה אחד "פנדל", אבל השחקן אמר שהכדור פגע לו בבטן ובכלל לא ביד, גם החברים מהקבוצה שלו אמרו שהכדור פגע בבטן ולא ביד.
שחקני שתי הקבוצות התווכחו ביניהם: יד או לא יד.
זוהר, ניזכר בסיפור על פרנק, ואמר לקבוצתו "יד או לא יד, העיקר לשחק כדורגל, בואו נוותר על הוויכוחים ונמשיך לשחק."
הקבוצה הסכימה והמשחק נמשך כשכולם שמחים.
בדרך הביתה, כל החברה המציאו שיר:
"יד, לא יד
גול, לא גול
להתווכח כל אחד יכול,
לוותר קשה יותר...אבל הרבה יותר כדאי."
כנראה שבכדורגל הם היו יותר טובים מלהמציא שירים בחרוזים.