לפעמים אני מדמיינת לעצמי שאני צוללת עמוק, עמוק בתוך הים. עמוק בתוך המים באוקיינוס השקט. שם אני רואה דגים, דגים מכל מיני סוגים. חלקם צבעוניים, חלקם חסרי צבע, חלקם קטנים, חלקם גדולים, חלקם ארוכים, חלקם צרים, חלקם דקיקים, חלקם עבים. מכאן נמשכת הרשימה עד אינסוף וכל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד. המים אוו המים, המים נעימים ורכים, הם מלטפים את גופי וגורמים לו להיות חסר תחושה, אוו כמה זה טוב. אך כל זה לא נמשך לנצח ואז פתאום כל זה נעלם. אני מתחילה לעלות למעלה למעלה אל האוויר הלח. אני מתחילה לראות את הייבשה, היבשה והחמה. אני עולה עוד קצת עד שהראש שלי לגמרי בחוץ ורק הגוף שלי נשאר בתוך המים. אני נושמת מין האוויר הלח ואז אני מבינה שכל זה נעלם. אני מבינה שאני הולכת לחזור לעולם בני האדם הטוב והרע. אני מבינה שאני אלך לאיבוד בין כל בני האדם הללו. אני מבינה שאני שונה ומיוחדת ושאני לא שייכת לשום מקום. אני מבינה שאלו שהם החזקים מביננו, הם אלו ששורדים ואלו החלשים מבנינו הם אלו שנדחקים לצד. בסופו של דבר, אני מבינה שלשהות בתוך המים זה יותר נוח מלהיות חלק מעולם בני האדם.
