פעם, לפני זמן רב, היתה ילדה קטנה שפחדה מהחושך.
היא פחדה מהחושך במיוחד כשההורים שלה יצאו, אבל פחדה קצת גם כשהם היו בבית. החושך הביא כל מיני דברים איומים, מפלצות שאי אפשר לתאר בכלל. מאחורי הדלת הסגורה של הסלון רחשו להם נחשים שלחשו ולשונם המפוצלת התנפנפה בזעם. מתחת למיטה היתה מכשפה מקפיאת דם, שרק חיכתה להזדמנות לצאת משם ולתפוס אותה. בחוץ, מציצות מהחלון, היו מפלצות עם שיניים מחודדות ופה מזיל ריר. היא דאגה שרגליה יהיו מכוסות תמיד – כי היא לא יכלה להשגיח גם על הרגלים שמשהו לא יתפוס אותם.
לעצום עיניים לא היה אפשרי, כי אם תעצום אותן לא תראה מה מגיע, ולא תוכל לברוח. לכן היא לא עצמה את עיניה ואימנה את עצמה לנדודי שינה.
ההורים שלה הסבירו לה לא פעם שאין דבר כזה מפלצות. "הנה, תראי – תסתכלי מתחת למיטה את רואה? שום דבר חוץ מהחתול שמנמנם שם כדי שלא תציקו לו. נחשים לא יכולים לחיות בחדר, ולא יכולים להגיע לכאן..." הסברים שהיא קיבלה בלב שלם כשהיה יום, אבל כשהחשיך...
באותו ערב ההורים שלה יצאו והשאירו, כרגיל, את הדלת החיצונית לא נעולה, כדי שהשכנים בדלת הסמוכה יוכלו להיכנס ולהציץ על הילדים מפעם לפעם. זה היה הסידור המקובל בין שתי המשפחות ואיפשר פעם לאלה ופעם לאלה לצאת בערבים.
השכנים בדלת הסמוכה היו הורים לילדות באותם גילאים. הם היו דתיים, ופרט למגבלות ההכרחיות – המשפחה של הילדה היתה חילונית לחלוטין, מה שהצריך לוגיסטיקה בעיקר בתחום האוכל ובלבול מסויים לגבי מה שמותר ואסור לעשות בשבת - תפקדו כמעט כמשפחה אחת. הילדה אהבה את השכנים, במיוחד את השכן שהיו לו עיניים חומות חמות ומלאות צחוק, והרכיב אותה על האופניים שלו לפעמים, כשחזר מהעבודה.
באותו לילה היא פחדה כמו שלא פחדה מימיה. רחש מקפיא דם נשמע מתחת למיטה, והנחשים בחדר הסגור לחשו, ירקו והתפתלו מאחורי הדלת הסגורה, שוקלים לשבור אותה ולצאת משם. החלון היה מלא חושך סמיך וחורש רע. היא הרגישה את שערותיה סומרות ואת ליבה שהלם וכמעט התפקע בחזה. ברוב הלילות היא הצליחה להכריח את עצמה להישאר במיטה כי היא לא רצתה לנטוש את אחיה הקטן – שישן שנת ישרים במיטה הסמוכה – לגורל איום... אבל בלילה הזה היתה כה מבוהלת שפשוט ברחה מהבית יחפה, בלב הולם ועיניים עצומות, הדם מרעים באוזניה, ישר אל דירת השכנים.
השכן היה לבד בבית באותו ערב. הוא הושיב את הילדה על כיסא במטבח, כשהיא ניסתה להסביר לו על המפלצות, והנחשים, והחושך בחלון, והרגליים, ואחיה הקטן שנשאר שם ישן, והם יטרפו אותו... לקח לה זמן עד שהצליחה להוציא מפיה משפטים שאפשר להבין מהם משהו. הוא הקשיב בסבלנות לסיפור, נתן לה לתאר את המכשפה והמפלצות, ואמר לה "אני אלמד אותך מה להגיד ואם תגידי את זה בלילה לפני השינה שום דבר לא יצליח לתפוס אותך. זה באחריות. את רק צריכה להגיד את זה בדיוק כמו שאני אומר" ולימד אותה את לחש הקסם. 12 מלים. זה הכל. הוא החזיר אותה למיטה, כיסה אותה יפה יפה (הקפיד שהרגליים יהיו עטופות), הקשיב לה אומרת את לחש הקסם והיא נרדמה מיד.
לחש הקסם היה בשימוש לילות רבים, הדביר בהצלחה חלק גדול מהפחד מהחושך (או אולי היא פשוט גדלה ממנו, מי יודע)
רק שנים רבות אחרי אותו לילה הבנתי ש"הלחש" שהוא לימד אותי היה שמע ישראל...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
