פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 203 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 7 שנים ו-8 חודשים אצל הפסיכולוגית - פרק 2 (שכתוב) The Wolf
אצל הפסיכולוגית - פרק 2 (שכתוב) / The Wolf
היום התחיל סגרירי ואפור, השלג יגיע הלילה, זאת ידעתי.
הימים האפרפרים האלו שנמצאים על קו התפר בין חורף ממשי לסתיו קטנוני תמיד הרגישו לי כמו קו התפר שבין שיגעון לגאונות, המחשבות נטו להטריד את מנוחתי יותר בימים ההפכפכים הללו - מחשבות על זרם החיים והזמן, משמעויות הקיום האנושי ומה לא.
הגשם החל לסירוגין - לעתים טפיפות עדינות של טיפות ולעתים ניתך בעוז ומאיים לבלוע בזעפו את האנושות.
"הימים ימי הבל -
עתיד לוט בערפל,
מה שנכתב -
טרם נחתם,
הדרך מתפצלת בהמשך -
והשמש תבקיע עבים -
תקרע אפלה ממאורתה -
הימים ימי הבל,
וכולנו עונדים אות קין,
רוצחים נפשות עדינות -
עם כל הסטת מבט,
עם כל מילה לא במקום,
הימים ימי הבל,
דרכי לאין שואפת,
מה בצע בדמי -
שכך נעכלת נשמתי?
ברדתי שחת,
אאבד שפיותי,
והחיים הבל הבלים,
צרובים באות קין."
אילתרתי מול המראה.
לא אחד הטובים שלי, מצד שני, אין לי ציפיות גבוהות מדי מאלתורים ובאופן אירוני - רוב השירים שלי מאולתרים.
אחת הסיבות שאני אוהב את תהליך הכתיבה, היא הסיבה הפשוטה שאני פשוט אוהב לנתח.
אנשים, מצבים, רגשות, תהליכים מדיניים ועולמיים - הכל מסתכם בלראות את המציאות בכל רבדיה ולהסיק מסקנות מנתונים קיימים - הכי פשוט שיש.
קחו את הפסיכולוגית שלי בתור דוגמה.
המראה השפוף, למרות גילה הצעיר (ההערכה שלי - בת 28 פלוס מינוס שנה לפה או שנה לשם), סיימה לפני שנה בערך את התואר שלה, שיער שטני טבעי, משקפי ספרניות לראייה מקרוב, מטר שישים ושבע, מבנה גוף ממוצע וצבע עיניים ירקרק, חצאיות ארוכות עם סוודר רקום בעדינות. מהנתונים האלו מה אתם יכולים להסיק?
אם אזרוק תיאור של הקליניקה - מנעול אחד ושני בריחים, ספת פסיכולוגים חומה, כיסא בעל ארבע רגליים ומשענת קשה, כוננית ספרים שמכילה בערך מאתיים ספרים - עשרים ספרים במדף עם פסלים קטנים של חיות - פסל אחד על כל מדף, כל הרהיטים בצבע חום חמים - בין גוון של אדמה רטובה לגוון מהגוני מתקתק. וילון כתמתם על החלון היחיד שנמצא ממש מאחורי הספה - מה תוכלו להסיק עכשיו?
אני אוכל לספר לכם שהיא אוהבת להקשיב - היא נהנית מסיפורים ולברור אמיתות מתוך הגזמות - זו הסיבה שהיא הלכה ללמוד פסיכולוגיה ואם כבר בעניין - היא טיפוס רציונלי-רוחני - תנחשו באיזו יד היא כותבת.
צורת האחיזה של העט - יש לה לקות למידה לא מאובחנת - סביר להניח שגם דיסלקציה ברמה כזו או אחרת.
אינטליגנטית, אף אחד לא מסיים תואר אם אין לו טיפה שכל בקודקוד ותוסיפו את המאתיים ספרים בכוננית שאת רובם אם לא כולם סביר להניח שהיא קראה ואהבה.
היא אוהבת חיות ומכאן גם שהיא אוהבת את הטבע, סביר להניח שהיא מקשרת בין טבע לרוח - מוצאת הסברים טבעיים לנפש פגועה. היא למדה לאהוב לנתח, בהתחלה היא לא הצליחה להתחבר לכל עניין הניתוחים - עם הפרקטיקה נוצר חיבור. היא שמרנית בדעותיה ותעדיף ללכת על בטוח ולפי הספר - היא לא תיקח סיכונים. המראה השפוף מעיד על עומס רגשי גדול - התעסקות מתמדת בבעיות של אחרים ללא אפשרות להבחין מתי ואיפה הגבול עובר - היא עוד חדשה בתחום אז זה משפיע עליה יותר.
היא רוצה שירגישו בבית אצלה בקליניקה - יעידו על כך הרהיטים וצבעם הכללי - חמים.
ביטחון וסודיות המטופלים חשובה לה וחשוב לה שהמטופלים ירגישו בזה - המנעול והבריחים...
לעתים היא הולכת לאיבוד בתוך מחשבותיה במהלך טיפול - החלון מאחורי הספה נותן לה את האפשרות הזו, בלי שהמטופל ירגיש שהוא ירד מסדר העדיפויות שלה.
צבע העיניים - יש בה שובבות מוסתרת היטב. מתחת למעטה המקצועי/אישי יש לה רצון וכמיהה להרפתקאות.
היא אוהבת שגרה - אבל נמאס לה ממנה מהר.
היא תמיד הייתה בשולי החברה, תמיד צופה מהצד.
היא אוהבת הפתעות, כל עוד הן לא מגיעות בזמן טיפול.
המראה הכללי שלה מעיד עליה שהיא משתדלת לשים לב לתזונה ודואגת לפעילות גופנית בין פעמיים לשלוש בשבוע - מה שאומר בהכרח שיש לה משמעת עצמית גבוהה.
כל זה רק מהפרטים הטכניים, פרטים קטנים שאף אחד לא באמת שם לב אליהם אבל מרכיבים את התמונה השלמה.
אם הייתי צריך לנתח אותה לפי הקול שלה, הייתי אומר שהיא טיפוס חברותי שיודע לתת עצות טובות במצבים ודאיים, היא יכולה להבין אנשים יותר לעומק - אבל מחוץ לקליניקה היא לא תעשה את זה (בניגוד אליי - יש לה קצת יותר טאקט). היא בטוחה בעצמה, בגלל הניסיון שצברה.
מכל המסקנות האלו אפשר להמשיך ולבנות עוד מסקנות - בת יחידה להורים גרושים, מצפון שמכוון אותה באופן גורף והסתמכות על אינטואיציות שכמעט ואף פעם לא מטעות אותה הן רק חלק.
אני מניח שנגלה עוד מעט כמה אני צודק לגביה.
בכל זאת, שעת הטיפול מתקרבת.
לקחתי את המעיל ויצאתי.
"היי", אמרתי כשהגעתי ואחרי שהיא פתחה לי את הדלת.
לא נתתי לה זמן לענות לפני שנכנסתי, אם כבר מתחילים שיחת חולין, עדיף כבר לעשות זאת כשאתה בתוך הבית ולא עומד בחוץ וכל העולם שומע.
היא התיישבה במקומה ואני תפסתי את מקומי. עדיף לי בכמה דקות הקרובות לשמור על קשר עין. היא הרי רוצה להתחיל באופן פורמלי.
"שלום, מה שלומך?", פתחה ושאלה.
"ברוך השף, חי ונושף, מה איתך?",החזרתי.
"טוב תודה", ענתה, חיוך קטן בגלל חריזה טיפשית.
"אז, מה אתה יודע על פסיכולוגים ופסיכולוגיה?", שאלה כנראה ככה היא מתחילה כל טיפול פורמלי. היא הרימה לי להנחתה ואני הולך לנצל את זה.
"פסיכו - נפש, לוגיה - תורה או הגיון. מכאן, פסיכולוגיה היא תורת הנפש, פסיכולוגים הם עלוקה מוצצת כסף שגובים לפי יכולות ההקשבה והניתוח שלהם - ככל שיכולת ההקשבה מתקצרת ויכולת הניתוח שלהם מידרדרת - ככה הם עולים יותר. בלי לפגוע.",אמרתי ברצינות.
היא לא ידעה אם לצחוק או להיפגע.
"ועדיף שתצחקי", זרקתי כבדרך אגב.
השקט שהשתרר נתן לה זמן לחשוב.
היא ניסתה שוב, בקור רוח:"עכשיו ברצינות, מה אתה יודע על פסיכולוגיה ופסיכולוגים?"
נתתי בה מבט נוקב, אמדתי כמה אני יכול למתוח שוב את הגבול לפני שהיא תתפרץ.
"אני לא מוצא טעם לענות על שאלה שכבר עניתי עליה.",עניתי ברצינות גמורה.
"ותעשי טובה, תחסכי את כל ההרצאה על כך שפסיכולוגים עוזרים להבין את הנפש של המטופל ואת כל שאר ה-"אנחנו עוזרים לך לעזור לעצמך" כי שנינו יודעים שני דברים: האחד - לא באתי לטיפול כדי שתנתחי אותי ותיישמי עליי איזו תיאוריה אבודה של פרויד. השני - רשמיות היא הצגה שנועדה לשמור על כללים כדי שמקרים לא יקרו, שנינו יודעים את מקומנו בטיפול ולדעתי שנינו מכירים מספיק טוב את הכללים כדי לא לחצות אותם.", הוספתי.
ברק האיר את החדר כשדיברתי והרעם התגלגל בקול כשסיימתי את דבריי. עוד שנייה היא עוד עלולה לחשוב שאני שולט במזג האוויר בנוסף לקריאת המחשבות.
"הגעת לטיפול פסיכולוגי, לכן, יש חוקים והגדרות - אם לא מתאימה לך דרך הטיפול שלי - אתה מוזמן לפנות לגורם אחר.", קור חלחל לדבריה.
"אם זה המצב, היה נחמד מאוד דוק.", קמתי ממקום מושבי והתקדמתי לעבר הדלת.
"חכה רגע.", זה נפלט לה, היא לא התכוונה.
חלקיק שנייה של התחבטות - לצאת כאילו לא שמעתי או לחזור אחורה - חלקיק שנייה יותר מדי.
המשכתי לעמוד ליד הדלת.
"תחזור לכאן בבקשה", הוסיפה.
עכשיו באמת לא הייתה לי ברירה, חזרתי.
"כן?", שאלתי בשקט מסוכן.
היא חושבת איך לרדת מהעץ שעליו טיפסה בלי לשבור לעצמה את המילה.
"אני מצטערת, לא התכוונתי לזה ככה.", אמרה.
"אין לך מה. שנינו יודעים שהתכוונת בדיוק לזה.",ניצלתי את הניסיון התנצלות שלה והוספתי:"תקשיבי, פורמליות ואני לא מסתדרים. את רוצה פורמלי - תתכונני נפשית לנהל שיחה עם האוויר. אם את באמת רוצה לעזור לי לעזור לעצמי - תצטרכי להתפשר על המון דברים ולעשות צעדים לקראתי. הראשון מבין הצעדים האלו יהיה לוותר על הפורמליות.
הצעד שאני עושה לקראתך - הרבה יותר גדול, אני יודע שאת הולכת לנתח אותי וכמה שאני אגיד לך שאת לא צריכה ואת יכולה פשוט לשאול אותי - אני יודע שעדיין תעשי את זה. לא רק את מתפשרת כאן וחשוב לי שתביני את זה.", סיימתי.
שמץ של חיוך צץ על פניה.
"או.קיי",אמרה.
"אני יוצא עכשיו ואחזור עוד כמה דקות. כשאחזור, נתחיל ממהתחלה, בלי פורמליות. סגור?",שאלתי.
היא הנהנה בעדינות.
יצאתי לאוויר הקר, השארתי את המעיל - מחווה קטנה מצידי שאני לא יודע אם היא שמה לב אליה בכלל - ככה היא תוכל לדעת בוודאות שאחזור.
הקור חדר לעצמות, שלפתי סיגריה.
תזמון גרוע. זה כל מה שקרה שם. אם לא היה ברק ולא היה את הרעם, היא לא הייתה מרגישה מאויימת, חשבתי בזמן שהדלקתי את הסיגריה. הייתי צריך להישאר רגוע. האמת היא שרציתי להתעצבן. רציתי להעיף דברים ולשבור אותם. רציתי לצאת מהכלים לגמרי. אירוני שהדבר היחיד שעוזר לי לשחרר עצבים - זה הדבר היחיד שמזיק לבריאות ויוצר עוד עצבים.
זרקתי את הבדל שנשאר בתוך פח קרוב.
הגיע הזמן לחזור.
נעמדתי מול הדלת והקשתי עליה.
"יבוא", אמרה.
נכנסתי והתיישבתי בספה.
זהו, אני נמצא על שולחן הניתוחים, גלוי לעיני כל ועומדים לנתח אותי ולחפור בי, לא הולכת להישאר אף פינה חשוכה, שום מקום להסתתר. אז או שאמות מאור הזרקורים או שאמות במהלך הניתוח ויש אופציה שלישית, גרועה יותר -
להסתובב כל חיי עם הצלקת חשופה לעיני כל.
אם זה המחיר שצריך לשלם כדי שמישהו יקשיב, אולי עדיף לא לספר, אבל אני כבר כאן וכבר התחלתי אז מה יש לי להפסיד?
זה לא שיש משהו שמחזיק אותי לעולם הזה ומונע ממני לקום ולעזוב.
לפחות ככה, אולי אצליח לשנות עוד מישהו, עוד משהו בעולם.
"אז..שלום, קוראים לי ה-זאב, אין לי שם משפחה. בן יחיד במשפחה חד הורית, כתוצאה ממוות של אבא. אני בן 25, משוחרר כבר ארבע שנים מהצבא. זהו, בינתיים.",פתחתי ואמרתי. הגיע הזמן שאציג את עצמי, לא?
"אממ. נעים מאוד ה-זאב. אני חייבת לשאול, למה אין לך שם משפחה?",שאלה.
"החלטתי ששם משפחה במקרה שלי לא מתאים. למה ליצור שורשים אם גם ככה נולדת כדי לנדוד ממקום למקום? עדיף להיות חסר שייכות וחופשי מלהלך על האדמה עם אות קין...לא כך? כל כך הרבה סטיגמות, כל כך הרבה גזענות ושנאה קיימים בעולם, למה להוסיף עוד?", סיימתי עם נקודה למחשבה.
"אני מניחה שהזאב הוא לא השם האמיתי שלך.",אמרה.
"תגדירי שם אמיתי.",עניתי.
"השם שנולדת איתו ושמופיע בתעודת זהות.",ענתה.
"כאן העניין נעשה מעניין, מה אם השם שנולדתי איתו כבר לא מופיע בתעודת זהות, האם השם שלי פחות אמיתי? למה להתחיל חלוקה וקטגוריזציה כזו? למה לא לקבל את השם שנתתי לך כשם האמיתי שלי, בלי הנחות ובלי מכירות? ככה מתחילים זרעי שנאה.",אמרתי.
"כדי שנפשך תשקוט.", הוספתי בעקיצה, מוציא את תעודת הלידה שלי ואת תעודת הזהות שלי להראות לה.
לא הייתי חייב לעשות את זה, אבל התעלמות - תגרור הסכמה שבשתיקה וכולנו יודעים איך הסכמה שבשתיקה הופכת אנשים לקורבנות.
עמדתי על כך שתעיין במסמכים ששלפתי. ידעתי שהיא חשה אי נעימות מהצורה שבה התנסחה, הדרך שבה נתפסה בקלקלתה - הרי לגיטימי לשאול בן אדם לשמו, לגיטימי לשאול מה המקור לשם ועוד יותר לגיטימי לשאול לשם משפחה, כי קל כל כך לקטלג.
"החוק השלישי של ניוטון קובע שלכל פעולה קיימת תגובה הנגדית לה בכיוונה ושווה לה בעוצמתה, במילים אחרות, לכל פעולה יש השלכה או תגובת שרשרת, לא סתם:"חיים ומוות ביד הלשון.", לכן לא מפתיע שכשאדם עושה מעשה חיובי - החיוביות של המעשה משפיעה עליו בחזרה.", אמרתי כבדרך אגב, נמנע בכוונה מלהגדיר מצב שלילי.
"ובכל מקרה, פגישתנו הסתיימה. מחר אותה שעה אותו מקום?",שאלתי.
היא הביטה בשעון והנהנה.
התקדמתי לעבר הדלת, מותיר אותה עם מבט מהורהר תלוי על הגב שלי.
פתיתים ראשונים התחילו לרדת ברוך.
הלילה ירד במהירות והעלטה הקיפה הכל בשתיקה עדינה.
ישנתי, עד בוקר המחרת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
