הקטע הזה לא נכתב על מישהו ספציפי.
תודה לאל, מעולם לא הכרתי מישהו שנפטר ממחלה.
מקווה גם לא להכיר.
כל אחד ואחד מכם מוזמן להקדיש את הקטע למישהו, לקחת אותו אל עצמכם, לתת לו לגעת בכם.
.
.
הוא לא היה סתם אחד. סתם בן אדם שחי ומת. הוא היה אחי הקטן. אחי המתוק.
זה שחיוכו האיר את כל הבית גם בשעות הקשות ביותר, זה שמילה אחת מפיו יכלה לעשות אותי מאושרת-
גם אם מדובר במילה הסתמית ביותר, כמו "מים" או "קר".
אחי הקטן, החלש-חזק.
בתור התחלה היה חלש- החולשה תמיד הייתה שם בבסיס. קשה שלא, כשאתה חולה בלוקמיה מתקדמת מילדותך.
אך מעל זה, מעל הכל, היה חזק. הוא לחם, והוא עשה זאת בכל כוחו. אחד-עשר שנים הוא לחם.
ולא רק שהוא לא נפל לייאוש ולעצב- הוא היה מעל זה! הוא היה שמח. שמח, תמיד.
כשהמחלה הניחה לו לנפשו מעט, והיה במצב טוב מספיק, היה מבקש ממני להוציאו לטיול.
עד חורשת האורנים הגדולה היינו צועדים- אני הולכת, והוא מגלגל את כיסא הגלגלים הכבד בעצמו.
ושם בחורשה היה יושב ומתבונן באוויר, כמעט כאילו יכל לראות את השקט.
ובשעות שישב בבית, היה מתבדח וצוחק, מספר סיפורים ומתעקש לעזור במטלות הבית כמיטב יכולתו.
אך בימים בהם המחלה הציקה לו- כאשר היה סובל מכאבים, נחנק ומפרכס-
אז היה יושב בחדרו, על כיסא הגלגלים ('כס המלכות' הוא קרא לו,) ובוהה בקיר או בחלון.
בשעות אלו, ידעו כולם, אין להפריע לו. בשעות אלו, עיניו הכחולות הפכו כבדות וזקנות וקמטים נחרצו בעורו.
הוא היה אחי, הוא עדיין אחי.
וגם אם הוריי התקדמו קדימה, וכולם קוראים לי להמשיך הלאה- כי אחרי הכל, היה זה לפני כמעט שנה, אני לא מקשיבה.
למדתי ממנו איך לנתק את עצמי, וזה מה שאני עושה כעת.
יש לי הערב פגישה עם הפסיכולוג שלי, דוקטור בעל שלושה תארים ואפס הבנה.
לקראת המפגש, אני נושמת עמוק, ומכסה את לבי בקרח.
והמחשבות... הן נדחקות הצידה
תודה לאל, מעולם לא הכרתי מישהו שנפטר ממחלה.
מקווה גם לא להכיר.
כל אחד ואחד מכם מוזמן להקדיש את הקטע למישהו, לקחת אותו אל עצמכם, לתת לו לגעת בכם.
.
.
הוא לא היה סתם אחד. סתם בן אדם שחי ומת. הוא היה אחי הקטן. אחי המתוק.
זה שחיוכו האיר את כל הבית גם בשעות הקשות ביותר, זה שמילה אחת מפיו יכלה לעשות אותי מאושרת-
גם אם מדובר במילה הסתמית ביותר, כמו "מים" או "קר".
אחי הקטן, החלש-חזק.
בתור התחלה היה חלש- החולשה תמיד הייתה שם בבסיס. קשה שלא, כשאתה חולה בלוקמיה מתקדמת מילדותך.
אך מעל זה, מעל הכל, היה חזק. הוא לחם, והוא עשה זאת בכל כוחו. אחד-עשר שנים הוא לחם.
ולא רק שהוא לא נפל לייאוש ולעצב- הוא היה מעל זה! הוא היה שמח. שמח, תמיד.
כשהמחלה הניחה לו לנפשו מעט, והיה במצב טוב מספיק, היה מבקש ממני להוציאו לטיול.
עד חורשת האורנים הגדולה היינו צועדים- אני הולכת, והוא מגלגל את כיסא הגלגלים הכבד בעצמו.
ושם בחורשה היה יושב ומתבונן באוויר, כמעט כאילו יכל לראות את השקט.
ובשעות שישב בבית, היה מתבדח וצוחק, מספר סיפורים ומתעקש לעזור במטלות הבית כמיטב יכולתו.
אך בימים בהם המחלה הציקה לו- כאשר היה סובל מכאבים, נחנק ומפרכס-
אז היה יושב בחדרו, על כיסא הגלגלים ('כס המלכות' הוא קרא לו,) ובוהה בקיר או בחלון.
בשעות אלו, ידעו כולם, אין להפריע לו. בשעות אלו, עיניו הכחולות הפכו כבדות וזקנות וקמטים נחרצו בעורו.
הוא היה אחי, הוא עדיין אחי.
וגם אם הוריי התקדמו קדימה, וכולם קוראים לי להמשיך הלאה- כי אחרי הכל, היה זה לפני כמעט שנה, אני לא מקשיבה.
למדתי ממנו איך לנתק את עצמי, וזה מה שאני עושה כעת.
יש לי הערב פגישה עם הפסיכולוג שלי, דוקטור בעל שלושה תארים ואפס הבנה.
לקראת המפגש, אני נושמת עמוק, ומכסה את לבי בקרח.
והמחשבות... הן נדחקות הצידה