שגרת הריקודים נמשכה. הוא התחיל לספר לאנשים על הריקודים בהתלהבות, על הדרך בה הריקוד שלו מתואם לשלה ועל איך התנועות שלהם מתחברות. הצליל המכוון שציפה לו, שיפתור את הבערה ברגליים, הגיע סוף סוף.
הוא נכנס לחדרה כרגיל, משוחרר ומחויך, והיא הביטה בו בפנים שמחות, שמשדרות, "הכל כרגיל". אחרי הריקוד הראשון, כשעשו הפסקה קצרה, היא פנתה אליו "בוא, בוא נשב רגע", ובטון בו דיברה, התחיל להבין שמשהו אינו כשורה.
"אתה יודע שאני אוהבת את הריקוד הזה, ושתמיד רציתי אותו" היא פתחה, וגופה החל לרעוד.
"בטח" הוא הנהן.
"אבל..." סכר הדמעות השוטפות החל להיכשל במשימתו. "אני לא מסוגלת. אני לא יכולה יותר" הוא הביט בה, מבין, אך רגוע, בטוח שכמו הפעם הקודמת, גם הסערה הזו תשקוט. "את תדעי לרקוד. אין סיבה שמה שהיה פה לא יחזור" הוא ענה בביטחון מופרז.
"ומה אם..." כבר מזמן שלא בכתה ככה. "מה אם זהו, הריקוד הזה לעולם לא יחזור? אתה כל כך מתאמץ, ומוכן ליפול כמעט עד הרצפה, רק שהריקוד יצליח. ואני? קצת מלהטטת אולי, אבל זה לא, חום ידי לא כמו פעם. הדילוגים שלי לא משוחררים כמו שרציתי."
"אבל, אבל... הריקוד הזה כל כך מיוחד, ולעולם, לעולם לא תהיה לי מורה כמוך... תראי מה נהיה ממני?" הוא החל להבין את ההשלכות וגם אצלו ניבטו מספר דמעות.
"אני יודעת. התהליך שעברת מדהים. אבל אולי לא נצליח להגיע למה שרצינו". עמדתה הייתה ברורה.
"אם זה מה שהרגליים מסמנות לך, אין לי מה להוסיף, הם לגמרי הכישרון שלך בחיים" הוא מלמל בקול שקט, מנגב דמעה אחר דמעה.
"אבל בואי, בואי לריקוד קצרצר, אחרון" היה לו קשה לוותר.
הוא החזיק בה בתקווה, אך חום ידיה התפוגג לאט לאט, מותיר בכפות ידיו אווירה קפואה ומכנית.
" את כבר לא פה" הוא פנה אליה בכאב.
"אתה צודק" היא ענתה. "היה טוב איתך, אבל אין ברירה. דרך צלחה"
***
ימים הוא הסתובב ללא תשובה. מה עשה לא נכון? למה היא לא היתה מוכנה להפקיד את גורל גופה בידיו כמו פעם? אולי לא מספיק הבין את המאמצים שלה כשחזר? אולי היה זה ניסיון לימוד התיאוריה שריחק? אולי ציפתה לראות אותו מגיב באדישות לריקודיה כמו פעם? אולי הוא השתנה וזה לעולם לא יצליח? אולי לא הראה לה כמה הוא הריקוד שלה חשוב לו? אולי התמקד יותר מדי בריקוד שלו מבלי לנסות להתחבר לשלה? למה, למה דווקא כשזה החל להתחבר לו, כשהחל להבין את העומק והייחודיות של הריקוד, היא פנתה לאחור? אולי אין תשובה. חשב לעצמו לבסוף, הרי בריקוד יש שני רוקדים, וגם אם נתן את כל כולו, לא בטוח שהריקוד שלו יתאים לשלה.
הכל מחוץ לשיעורי הריקוד נראה אפרורי כל כך פתאום, כאילו אין לו עוד דבר בחייו מלבדם. הוא לא רצה לזלזל בו, רצה להשאיר את זיכרון הריקוד בראשו, אבל זה גרם למחשבותיו להישאר שם, לא מצליחות להתנתק.
באחד מסיבוביו בעיר, פנה בייאוש מה לסטודיו שלה, והכניס פתק בחריץ דלתה, מספר לה שממש רצה, וממש קשה לו בלי הריקודים האלו, סתם, שתדע, שכל טיפת פחד שעוד נותרה בו, תיעלם.
הוא לא ציפה לקבל תשובה. הכניס את הפתק ומיד התחרט. "אם זה מה שרגליה אומרות לה, מה יש לשנות?" תהה, כועס על עצמו.
היא ראתה את הפתק זוחל מתחת לדלתה, קראה אותו בסקרנות רבה, ולא ידעה מה לענות. התסכול אכל אותה מבפנים, אבל לא הייתה לה ברירה. דמעותיה זלגו, הוא פתח את פצעיה מחדש, הרצונות שלה מהתקופה של פעם התעוררו, אבל לא היה מה לעשות. רגליה מסרבות לרקוד, בכלל, ובטח לא את הריקוד שלו.
"תנועה ראשונה. לשחרר (זוכר?)" הוא התחיל לקרוא את המכתב שבצבץ בתיבת הדואר שלו. "אני יודעת שזה לא פשוט, ואני מבינה, אבל אני מבקשת ממך. תשחרר. בוא נשחרר".
הוא סיים לקרוא, הביט בחלל בהבנה ובעצב. "היא צודקת" חשב לעצמו. הוא הביט בענן החלומי שריחף מחוץ לביתו, ליטף וחיבק אותו בפעם האחרונה, ליווה אותו לתחנה הנוסעת למחוזות העבר. ושיחרר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
