בטח שאני שרוט. כולנו שרוטים, גם בדור שלי ונהיה כאלה גם בדורות הבאים. אנחנו העם הכי פצוע נפשית שיש. תוצר מזוקק של אלפי שנות חורבן, גלות, פוגרומים ועוד טראומות לאומיות בסדר גודל תנ"כי. הדיבור שלי קטן מלהתייחס לדברים הגדולים, אז אני רוצה להגיד דברים קטנים, לא חשובים. להמחיש בקטנה עד כמה השריטה עמוקה. אין עוד עם בעולם שיש לו קונוטציות כל כך מחרידות למלים תמימות, יומיומיות. תסתכלו על כל מלה בפני עצמה, על כל ביטוי בפני עצמו ואין בו, לכשעצמו, שום דבר, אבל לא תמצאו יהודי שלא יגיב בצורה שרוטה, כזו או אחרת, למלים הללו. הנה רשימה חלקית – סלקציה, מגפי-עור, גדר-תיל, גדר-חשמלית, שריפה, אפר, עשן, תנור, כבשן, מקלחות, גז, ציקלון, רכבת, קרון-רכבת, מסילה, מחנה, ריכוז, ערימת-משקפיים, ערימת-נעליים, ערימת-מזוודות, שיער גזוז, שיני-זהב, מחנה-עבודה, פיג'מת-פסים, קעקוע, מספר-כחול, ניסויים-רפואיים, יערות, צעדי-אווז, מועל-יד, כלבי-זאב, רועה-גרמני, שאמשיך? יש עוד הרבה, אבל נדמה לי שהמחשתי את הנקודה. מעבר לכל הדברים שעשתה השואה לתודעה הקולקטיבית שלנו, היא גזלה לנו את תומתה של התודעה. בהיותי יהודי, אינני מסוגל לחשוב על דברים אלא כמו יהודי. אני מסתובב בכל מקום עם ערימות של גופות ועשן כבשנים בראש. אפילו בגנים אירופיים פורחים ומטופחים ומלאי יופי, אינני יכול שלא להביט באדמה השחורה, הדשנה ולחשוב כמה דם של יהודים היא ספגה לאורך הדורות. מה האפר שדישן אותה והפך אותה לפורייה. יש לי עוד סיבה שלא לשכוח לעולם ושלא לסלוח לעולם. אותי אישית, כמו את כל בני העם שלי לנצח, השואה מולידה כאנשים שרוטים. אנשים עם תודעה נצחית של איום קיומי. אנשים שגוררים אתם מיליוני גופות לכל מקום.
אולי בגלל שהיינו קרובים כל כך להיעלם מעל פני האדמה, כל כך אכפת לנו מהחיים. כל הרוג בתאונת דרכים כואב לנו כאילו היה קרוב משפחה. על כל אחד משלנו שבשבי אנחנו מוכנים לשחרר מאות משלהם. כי החיים כל כך יקרים לנו לעזאזל. כמעט שלא היינו כאן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
