פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 6943 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים מחשבות ליום הזיכרון לשואה ולגבורה שירה
זו הפעם הראשונה בעשרים ושש שנותי שלא הלכתי ולא אלך לאף טקס. בכל זאת יש ליום הזה משמעות מבחינתי.
אני ניצולת שואה מדור שלישי, מכל הכיוונים. סבי וסבתי מצד אמי היו חברים בתנועת "גורדוניה- מכבי הצעיר" בהונגריה ופעלו להצלת יהודי הונגריה כשהנאצים החליטו, שנה לפני תום המלחמה כשכבר ברור היה לכל שהם עומדים להפסיד, להשמיד את היהודים עליהם חסו עד אז. סבתי, שהייתה בעלת מראה ארי, השיגה תעודות מזוייפות והצילה אנשים רבים, אך לא הצליחה להציל את אביה וסבתה שנשלחו לאושוויץ. לבסוף עלו סבי וסבתי ברכבת קסטנר, וניצלו. הם היו אידיאליסטים גדולים, חלמו ליצור עולם לתפארת; ואם לא עולם לתפארת- מדינה יהודית לתפארת; ואם לא מדינה לתפארת- קיבוץ לתפארת; ואם לא קיבוץ- משפחה לתפארת. ואכן, העולם הולך ומתדרדר מדחי אל דחי, וגם המדינה והקיבוץ אינם מופת ואור לגויים. אבל המשפחה שהקימו בארץ ראויה לתואר "תפארת מדינת ישראל", ואני גאה ומאושרת להשתייך אליה.
לסבי מצד אבי היו ששה אחים, אשה ושני ילדים לפני המלחמה. בסופה, כשחזר ממחנה ריכוז או עבודה (הוא מעולם לא סיפר איזה ואני הייתי קטנה מכדי לשאול כשנפטר) נותרו רק הוא ושתי אחיותיו. סבי התחתן מחדש, עם סבתי, ונולדו לו שני ילדים אחרים, אבי ודודתי. מילדותי אני מכירה את הסיפור הזה, וימי שואה רבים עמדתי בצפירה וחשבתי, שאני חייבת את חיי להיטלר, כי לולא הרג את אשתו וילדיו הקודמים של סבא, לא היה מתחתן עם סבתא ולא היה מביא את אבי לעולם. אשמה גדולה הייתה מציפה אותי, אך המחשבות נותרו על כנן.
סבתי מצד אבי נפטרה בפורים האחרון, לאחר כעשר שנים עם מחלת האלצהיימר. כל שאני יודעת על חוויותיה בתקופת השואה הן שהייתה אמורה לעלות על האוניה "סטרומה"- כבר היה לה כרטיס- וברגע האחרון התבקשה לתת אותו למישהו אחר, שהיה דחוף יותר להוציאו מאירופה. פעם סיפרה לי שהיה לה אהוב לפני המלחמה, והוא נרצח. תוספת רגשות אשם- לחובתי הצטרף גם האהוב הזה, שבניגוד למשפחתו של סבא אין לו שם ולא תצלומים. גם סבתי, כמו סבי, לא סיפרה מה קרה לה בשואה ואני לא שאלתי. היום כבר אין את מי.
אני ניצולת שואה מדור שלישי. מכל הכיוונים. אך מקרה הוא ששרדתי.
ליל מנוחה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים שירה,אין מקרה בעולם... ולפיכך אין מקום לרגשות אשם... שמולי בולי (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים היום כבר אין רגשות אשם שירה
רק תיארתי את התחושה המבולבלת שאפפה את ימי השואה של ילדותי- מצד אחד, הטרגדיה האיומה של העם והמשפחה, ומצד שני הידיעה שלולא השואה לא הייתי בעולם. העולם מורכב מזה. קיומנו מצורף מאינספור צירופי מקרים. לו לא הייתה אשת מערות מסויימת פוגשת באיש המערות המסויים ההוא, לו הייתה אשת ימי הביניים ההיא מתה במגפה השחורה כמו רבים אחרים סביבה, הרי גם אז לא הייתי יושבת כאן. בילדותי תורגמו מחשבות אלה לרגשות אשם ובושה. היום, תודה לאל, יש לי דברים טובים יותר לחוש אשמה בגללם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-4 חודשים טוב... שמולי בולי (ל"ת)
-
-
-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים למה את אומרת שאת חייבת את חייך תולעת
-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים ולמה שתרגישי אשמה?... תולעת (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים הדמעת אותי, שירה יפעת
כה רבות כבר דיברו על הדור השני, אבל אנחנו, בני הדור השלישי, עוד לא ממש עלינו לכותרות.
כבר כמה שנים שאין בי כוחות נפש ליום הזה. כבר כמה שנים שהבנתי שכל יום הוא יום כזה. הזיכרון "חי" בי, על אף ה"ריחוק" בהיותי דור שלישי.
מאז שנולדו ילדי הבעתה גדלה. אני מסתכלת עליהם ולא יכולה להחיל את המחשבה שבתקופה אחרת לא היה להם הרבה סיכוי.
הצד ה"שואתי" שלי הוא רומני. זה אומר שואה "לייט" בלי מחנות השמדה, רק מחנות ריכוז. אצלנו לא כל המשפחה הושמדה, אבל עדיין לפני כמה שנים הסתכלתי בדפי העד של משפחתי באתר יד ושם והיו שם שמות רבים מנשוא. זאת היתה חוויה מצמררת במיוחד.
מהצד השני- משפחתו של סבי ברחה מצ'כיה ברגע האחרון, אך למרות (ובגלל) הבריחה, סבי הגיע בהיותו נער צעיר לארץ זרה ואיבד את שני הוריו במהרה, כך שאינני חשה שהשואה פסחה גם על הצד הזה.
מצד בעלי- מלבד הסבים והסבתות שהיו בארץ עוד לפני- המשפחות הושמדו כליל, כך נוסף לי בנישואין עוד מטען כבד של אבדות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 15 שנים ו-5 חודשים כתבת מאוד יפה. איתן
-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים תודה לך ולכולם שירה
ככה זה כשמתבגרים, לא? כבר אין טקס בבית הספר. שקלתי ללכת לטקס העירוני אך עבודה דחופה לאוניברסיטה הכריעה את הכף.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים את טוענת שהתבגרנו? איתן
אני לא חושב שאני בשל.
אני תמיד הייתי בצד שעל הבמה בטקסים (עם האלה שמנגנים).
רק ביום הזכרון אני מגיע לטקסים מאז הבי"ס.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים טוב, לא היה לי נעים לומר "הזדקנו"... שירה
בביה"ס תמיד הייתי על הבמה עם אלה שמקריאים.
זה לא מוזר שליום הזיכרון לחללי צה"ל קוראים "יום הזיכרון" וליום הזיכרון לשואה ולגבורה קוראים "יום השואה"? כלומר, למה לא להיפך, "יום הזיכרון" ו"יום צה"ל"?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים יש לנו הרבה מן המשותף ... Mr. Vertigo
גם אני דור שלישי "מכל הכיוונים" כמוך ,
וסבתי אימו של אבי גם היתה נשואה בטרם השואה
ובעלה הראשון נרצח , סבי הוגלה מהונגריה לעבודות
כפייה באוקראינה ואחיו היה שבוי של הצבא האדום כארבע
שנים , סבתי הועברה יחד עם אחותה ואימה ממשיקולץ שבהונגריה
לאושוויץ ומשם לבירקנאוזן או הפוך אני כבר לא זוכר ושלושתן
הצליחו לשרוד , אחרי המלחמה היא וסבי נפגשו ואח"כ נולד אבי
עוד בבודפשט והם עלו לארץ ב 1954 .
סבתי מצד אימי הגיעה לאושוויץ עם הרכבת האומללה מחבל ארץ הונגרי
שנשלט ע"י אוקראינה , היא הגיעה עם אימה ועוד שלוש אחיותייה ומיד
בסלקציה הפרידו בינהן את סבתי שלחו לעבוד בבניית מסלול נחיתה ולחיים
ואת אימה ואת שלושת אחיותייה ישר לתא הגזים ולמוות הנורא בעוד סבתי אוחזת
בידה של אחותה הקטנה , אח ואחות נוספים עלו לארץ ב 1936 וכך הצליחו "לפספס"
את התופת , סבתי זו שוחררה מאושוויץ ע"י הצבא האדום והלכה ימים ארוכים בכפור
ובשלג ללא נעליים דרך ההרים עד שרגלייה התנפחו למימדים שהיא לא הצליחה לתאר ,
עד שהגיעה לברגסאס , כפר הונגרי קטן בקרפטים שנשלט ע"י אוקראינה .
סבי מצד אימי שנפטר כחצי שנה לפני שנולדתי ואי לכך לא זכיתי להכיר אותו ...
גם הוא עם חבר טוב שהתחזו לאחים עבדו במחנות כפייה באוקראינה וברוסיה ואיפה
לא ...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 15 שנים ו-5 חודשים תודה שירה Gustav
לכל איש יש שם. לכל אדם יש סיפור. וכל סיפור הוא עולם ומלואו. זה שאת פה ויש מה שמחבר אותך אל כולנו הוא נצחון שלך ושל כולנו. בכל בוקר נוסף כשאנחנו קמים כיהודים חופשיים במדינת ישראל בארץ ישראל אנו נוחלים מחדש ניצחון קטן נוסף על היטלר. זה מה שמוציא את שונאי העם הזה מדעתם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים יפה הגדרת. אנקה (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים שירה יקירתי, כנראה ה"משא" הכבד הזה עובר בירושה מדור לדור. אנקה
ואני לתומי חשבתי שהוא נעצר בדור שני לשואה.
עצם הסיפורים עצמם שסיפרו לנו הורינו וסבינו
מעיקים ומכבידים בכובדם על הנפש מגיל רך.
לכן הדור ששרד את השואה נמנע מלספר עליו.
ואנחנו מצד אחד רצינו לדעת ומצד שני הידע
חרט שריטות עמוקות בנפשנו.
עדיף לדעת כמה שיותר ולהנחיל הלאה כדי שלא יישכח
לעולם. גם בדורות הבאים והבאים אחריהם,
שרק לא ישכחו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים לא נסלח? זרש קרש
אני מגלה משנה לשנה קושי הולך וגדל עם האופן שבו מצוינים הימים הלאומיים שאינם מקוטלגים כחלק מלוח השנה המסורתי. התחושה היא שכנראה חז"לנו הבינו וידעו את נפש בהמתם, היא צאן מרעיתם, ולכן כל מאורע - אם טרגי ואם קומי ואם השניים מעורבבים בו יחד - מצויין בגוף וביתר דיוק - בקיבה.
אני חושבת למשל כמה שנים חלפו מאז חורבן הבית, בית שלא אני ולא עשרות ומאות דורות לפניי היו בו, ובכל זאת, תשעה באב מצליח ליצור את החורבן במן מוחשיות מדהימה ומצמררת. הצום, דבר ראשון, ולצידו יתר טקסי היום הנוגעים בגוף וברוח, הופכים את היום הזה לעמוד יציב שאין לנוע ממנו. אפילו הזרמים שיצאו מן האורתודוקסיה וביקשו לערוך שינויים ביום ט' באב חשבו לקצרו עד מחצית היום. איש לא ערער על עצם קיומו וחשיבותו המהותית. אפילו ברל כצנלסון כתב על כך בחרדה כששמע שבאחד הקיבוצים החילונים נערך ביום זה טיול לנוער.
שונה מכך הטקס החילוני. דוגמת יום השואה. הטרגיות העצומה שמקפל יום ייחודי זה כמו נס ליחה משנה לשנה, כמו צריך כל פעם עיתונאי תורן שיצביע על הלא עומדים בצפירה, על הממנגלים בגן סאקר כדי שנצקצק כולנו בלשוננו ונחוש כמתחסדים.
האמנם ריטואל השירים ברדיו (שמכילים גם שירי אהבה שקטים רבים - ומה להם ולשואה מלבד דמיון מלודי?) והסרטים בטלוויזיה מספיק עבורנו? מספיק כדי לשמר את זכרון השואה עוד דורות קדימה? הלא כבר עתה נראה הזיכרון כמתעמעם.
השיח החרד על מותם ואובדנם של אחרוני ניצולי השואה בזה אחר זה מביע בעצם ספק רב האם יש בידינו כלים חסונים דיים לשימור זכרון השואה. זכרון רצח העם שבו היו שותפות כל אומות העולם בדרגות שונות של גילוי פנים וכיסויין.
החיבור של הרבנות הראשית בין עשרה בטבת ליום השואה כיום הקדיש הכללי חשוב. אך מגזרי מדי. ממש לא מתחבר לציבור הרחב.
יום אחרי יום השואה אני מרשה לעצמי לתהות בקול על כך.
אשמח בתגובתכם
זרש
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים מחשבות בעקבות דבריך שירה
שמעתי פעם על משפחה שעושה ביום השואה "ליל סדר", לא כמו זה שערכנו לפני שבועיים אלא "והגדת לבנך" את סיפור ההשמדה. רעיון מעניין, אם כי אני לא יודעת מה אכלו בליל הסדר הזה.
אגב ברל כצנלסון, הנה דבריו שנכתבו בעקבות טיול של תנועת המחנות העולים שתוכנן להתחיל בט' באב, ובעקבות דבריו של ברל לא רק שבוטל, אלא שהמאמר הפך לטקסט חובה בתהליך שעובר כל חניך בתנועה מאותו יום ואילך:
חורבן ותלישות / ברל כצנלסון
שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי משהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.
מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לונו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".
זאת הבין אדם כאהרון ליברמן, גיבורה הראשון של התנועה הסוציאליסטית היהודית בגולה, כשניגש לייסד בלונדון את אגודת הפועלים היהודית הראשונה, באטמוספירה שכולה קוסמופוליטיות וחוסר כל חלום של קיום לאומי עצמאי, זכר ולא שכח את יום האבל הלאומי. וב"פנקס" של אותה
האגודה רשום פרוטוקול היסטורי מיום ב' אב (תרל"ו) 1876. ליברמן מציע: הואיל והאסיפה הבאה של האגודה חלה בתשעה באב יש לדחותה ליום אחר. אחד מחבריו טוען נגד הדחייה בשם ה"כלל אנושיות" ובשם שלילת המסורת. וליברמן מסביר לו כי "כל עוד לא באה המהפכה הסוציאליסטית, יש בחירות הפוליטית חשיבות רבה בשביל כל אומה ולשון. לט' באב יש בשבילנו, הסוציאליסטים העברים, אותו ערך שיש ליום זה בשביל בני גזענו. ביום זה אבדה לנו חירותנו ועמנו מתאבל עליה זה י"ח מאות שנה ויותר". כך הבין וכך הרגיש וכך רצה לחנך את תנועת הפועלים סוציאליסט – יהודי גדול, בימים שעוד האמינו באמונה שלמה כי המהפכה הסוציאליסטית הקרובה לבוא עתידה לבטל במחי-יד אחד כל הניגודים הלאומיים, ואפילו את עצם קיומם של הלאומים המיוחדים, ובימים אשר שום חזון של תקומת ישראל, של שילומים לאבל של 'י"ח מאות שנה' לא נראה עדין באופק.
ואנחנו?
הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שיכחת יום אבל עמו?אמנם, משרדי הוועד הפועל של ההסתדרות סגורים ביום האבל ההיסטורי, אשר שום אומה תרבותית אינה יודעת כמוהו לעומק ולכאב. אך יתכן כי קיים מרחק תרבותי רב בין עולמם הרוחני של ראשי ההסתדרות ובין עולמם הרוחני של כמה ממדריכי הנוער. ואלה רואים, כנראה, את מעשה הוועד הפועל של ההסתדרות כעניין חיצוני, וליבם בל עימם. ומאידך גיסא, האם יכולה תנועת הפועלים להסתפק רק בחינוך לדברי הלכה ואידיאולוגיה בלבד, מבלי שתיצור לעצמה ולחניכיה אטמוספרה רוויית רגש וסמליות?
הלא בימינו מרבים לדבר ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים. מדוע איפוא לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? להשרות ביום זה על מסיבותיה מן הצער הגדול, המפרה והמחנך? האמנם תש כוחנו להיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתוכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור? האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עימם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים? על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת- תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים – אין כפרה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים לחם עוני זרש קרש
היי שירה,
מקווה שזה בסדר להשתמש קצת בהומור שחור -
ובכן, אם לחם העוני ביציאת מצריים היה מצת דיקט,
וודאי שכאן הדין הוא למרק צח עם מעט קליפות תפוחי אדמה...
אף שכוונתי מלכתחילה היתה צום.
האם זו גזירה שאין הציבור הכללי יכול לעמוד בה?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
לפני 15 שנים ו-5 חודשים אכן מחשבות מרגשות ליום הזיכרון לשואה ולגבורה ליז מאילת:-)
אני רוצה לומר לך שירה שסבך וסבתך,לא רק חלמו ליצור עולם לתפארת, אלא אף הצליחו.משפחה לתפארת כפי שיש לך ובצדק את גאה להשתייך אליה,הוא עולם ומלואו וזה בזכות סבך וסבתך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
