פקחתי את עיני וניסיתי למקד את מבטי.
עיניים שחורות חומות הביטו בי, "וואו, כמה יופי טמון בבן אדם אחד" חשבתי לעצמי,
עיניה היפות הביטו בי בחיוך רחב, זה רק גרם להן להצטמצם יותר ולהיראות כפס שחור מרהיב הנוצר בידי אומן גאון בעל שם.
ריסיה מעוגלים בצורה יפהפייה, חייכתי, כמה אהבה טמונה בעיניים אלו.
ניסיתי למקד את מבטי, חיוך היה טמון בין שפתיה הוורודות שכל כך יפות בחיותן.
היא הביטה בי. השבתי לה מבט.
ניסיתי להתרומם, כאב חד פילח את ראשי וזעקת שבר נשמעה מפי.
היא התייצבה בבהילות וגנחה לעברי כולה אוצרת דאגה.
בין כאבי התופת הספקתי לשחרר חיוך כאוב לעברה, שתדע, שתדע שאני מודה לה, שתדע שאני מעריכה אותה עבור עזרתה ותמיכתה בי, שתדע שאני אוהבת אותה.
ראותי החלה להיטשטש, החלתי ליפול שוב בין זרועותיה, שמיעתי נחלשה אט אט, אך כל ששמעתי היו בכיותיה וזעקות השבר שלה הקוראות לעזרה.
"הפסיקי" רציתי לומר לה, " אני בסדר, אל תדאגי לי" אך כבר לא הייתי שם, החושך הגיע ועטף אותי מכל כיוון ובתוך תוכי ידעתי שאותן עיניים יפות, ימתינו לי עם סיום החושך הגדול.'
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
