אני כאן, איתך, נשמתי עמוק, לשפה ולחוץ, החזירה היא בלהט.
ואיך אוכל להוכיח, שאלתי, שלא אעזוב לעולם?
זה כאן, הצביעה, ממש כאן, בלב.
שתקתי.
שתקה גם היא, ותחושת צער לבשה את פניה.
היש מה להוסיף? הרהרתי, הרי חודה של מחט תספיק.
אך היא, לקחה עט זהוב וארבע מילים מסולסלות על פרק ידה כתבה - לעולם לא אשכח פיקודך.
הוצאתי אולר חלוד ובחרטה שקטה כתבתי לנצח. היינו כאן.
כשחיי חלפו על פניי, המשיכה, ראיתי עקבות בחול. כשקשה היה החול ופשוט להליכה שתי זוגות חיכו לי בכל תמונה. שתי זוגות - שלי, ושלך.
אך כשרך ומחליק היה, עזבת, וזוג עקבות אחד מבסס עמוק בחול בוצי, כך ראיתי תמיד.
להפך בדיוק, השבתי ברגש. כשקל היה, לצידך הלכתי, וכשהקשה המסע ומורכבת הדרך הרמתי אותך על כתפי.
ואיך שלא זכרתי? נשאלתי בהכנעה קלה, את ראשך בין ידיי הנחת, ונרדמת, השבתי בתחושת רוגע עמוקה.
אתה יודע, לחשה, אהבתיך פעם, אך הרגש כהה.
עצב ובדידות לא מבטלים אהבה, חשבתי מעט וחידדתי, הם משכיחים אותה.
הבעירי אותה בליבך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
