יש אנשים שמצליחים תמיד, ויש כאלה שתמיד נכשלים. יש אנשים שנולדים עם כפית של זהב בפה, ויש כאלה שעובדים קשה בשביל להשיג כפית מברזל. יש כאלה שלומדים בלילה לפני מבחן ומוציאים מאה, ויש כאלה שחורשים כל השנה ובקושי מוציאים שישים. אני מהסוג השני.
לפעמים לעולם יש חוש הומור. לשני ההורים שלי יש משכורות גדולות, ואני אולי יצליח לעבוד בתור שומר. שני ההורים שלי גאוני על עם דוקטורט, ואני בקושי גומר בגרות. ההורים שלי חלמו שיהיה להם ילד גאון, אז הם קראו לי ארכימדס, ואני ב3 יחידות מתמטיקה.
"ארכימדס! תתעורר. יש לך בגרות היום" אמא צעקה מהמטבח.
היום אני עושה את השאלון האחרון במתמטיקה. הוא זה שיקבע עם יש לי בגרות או לא. אני כל כך רוצה לעבור אותו. אני חייב לעבור אותו.
אמא נכנסה לחדר, היא לבשה את החולצה האהובה עליה - ציור של п וכתוב בעיגול 3.14159265358... היא גם ענדה שרשרת עם п מזהב. אני קניתי לה את זה ביום הולדתה - הארבע עשר במרץ.
"אני רוצה לעבור. אני חייב לעבור" מלמלתי.
"אני יודעת שתעבור. אני סומכת עליך" אמא אמרה.
היא ארזה לי ארוחת צהריים. פשטידת פאי הרועים, וחתיכת פאי דובדבנים - האוכל האהוב עלי. בבית הספר ניסיתי לאכול, אבל לא הצלחתי להנות מהאוכל.
הלכתי לבית הספר, ושם ראיתי את המורה שלי למתימטיקה, ניגשתי אליו.
"אני חייב לעבור. זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם." אמרתי לו.
הוא הנהן בראשו ואמר - "אתה תעבור. אני סומך עליך"
התפללתי את תפילת מנחה של אותו היום כמו שלא התפללתי מעולם. בסוף התפילה ניגשתי לאולם הבחינה, מוכן לעבור את הבחינה.
בסוף הבחינה שלחתי ס.מ.ס להורי - באתי. ראיתי. נכשלתי.
הערה: לעולם אכן יש חוש הומור. ברגע שגמרתי לכתוב את הסיפור ( הסיפור נכתב בעקבות התערבות ) קיבלתי הודעה מחבר שהעלו ציונים של מועד ב' בקורס אקדמי במתמטיקה שעשיתי. קיבלתי 73.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
