לאבא יש פנים חתומות.
פנים שאומרות כלום ושום דבר בעצם.
העיניים שלו פקוחות באופן בינוני, השפתיים נינוחות והמצח חסר כל קמט.
מאז שאני זוכר אותו, לאבא תמיד היו כדורים אדומים שאמא דחפה לו לבלוע ופנים חתומות שלא רמזו בדבר מה קורה לו שם בפנים, בתוך הלב שלו.
אמא אומרת שאבא שומר את כל הרגשות שלו בשקים סגורים שהוא מחביא במרתף לרגעים שיהיו אחר כך.
"ככה הכי טוב בעולם כל כך נורא" היא אומרת, "שיהיו לך חלונות במקום עיניים".
אמא לא יודעת, בעוד יום היא כבר לא תהיה פה יותר ולאבא יחליפו את החלונות בעיניים ויכופפו את הפה, אחר כך הוא יסתגר במרתף שלנו ויצעק במשך הרבה מאוד ימים, ממש עד שיגמרו לו הרגשות בשקים של העצב והעצבים. מידי פעם אני אנסה לשכנע אותו שיפתח את השק של כל מה שאי פעם היה לו שמח אבל הוא לא יסכים.
בלילה אבא יקח את כל השקים של הרגשות הטובים שהוא אסף אל האשפתון הגדול שבקצה הרחוב, אני אעקוב אחריו מבלי שירגיש.
"ילדים קטנים לא יכולים לראות שקים כאלו, של רגשות" ככה אמא הסבירה לי פעם. אבל אני מיוחד, אני אראה אותם בכל זאת. ערמה גדולה של שקים שחורים שהוא ידחס לתוך הפח הירוק.
"רגשות של מבוגרים מסובכים מידי לילדים קטנים" אמא אמרה לי פעם.
אחר כך היא חייכה, למרות שתמיד החיוך הכאיב לאבא מאוד.
ואני אתעצבן על כל הדברים שאמא אמרה לי.
כי אין רגשות בשקים שאבא החביא.
www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
