כולם חשבו שאמיר יתנדב ראש השנה. אחרי שיצא לחג הקרבן, כמעט שבוע בבית, די ציפו לזה ממנו. שבוע שעבר כמה וכמה אנשים רמזו לו, ואחד או שניים אמרו לו בבירור.
והוא, מצידו, לא רצה להתנדב. אחרי שבוע שטח קשוח רצה ארבעה ימים בבית. קשה להתנדב.
יום חמישי הגיע, לשבת הגיע מתנדב, ולראש השנה אין. בלית ברירה המחלקה מחליטה לעשות הגרלה, אמיר מגלגל את הפתקים, וכל המחלקה נדחקת לחדר, לחוצה ומתוחה. שגיא, שחיכה לחג כבר שבועיים, החג בו כל המשפחה, המפורקת משהו, אולי תתאחד קצת, החליט להוציא את הפתק. בחרדת קודש פתח את הפתק, וקרא את השם בקול: שגיא. מופתע מאוד נסוג אחורה, בזמן שכולם גיחכו מצירוף המקרים: "הוא אשכרה הוציא את הפתק של עצמו".
ואמיר, שמח שלא יצא הגורל כנגדו, אמר לעצמו ולכל חברי החדר : זהו עכשיו אף אחד לא ידבר איתי, כולכם דיברתם איתי כל השבוע, אמיר גבר אמיר תתנדב שבת. עכשיו כולם חושבים שאני בן כלבה ולא חבר.
אחרי המקלחת פנה אמיר לחברי החדר אחד אחד, ושאל אותם אם דיברו עליו מאחורי הגב ומה הם חושבים עליו: "נכון דיברתם עליי מאחורי הגב? אני יודע מה אתם חושבים עליי".
ובצעד דרמטי, לקח אמיר דף ועט, כתב עליו באותיות קידוש לבנה "אמיר בן כלבה ולא חבר", צילם בפלאפון, שלח בווצאפ המחלקתי יצא מהקבוצה ונשכב על המיטה.
ואני מהמיטה למעלה, יכולתי לשמוע את קול התייפחותו של אמיר הגולנצי'ק הדרוזי המחוספס, ולדמיין את הדמעות הזולגות על מיטתו.
כמה חברים גולנצ'יקים, איתם נהג לצחוק ולגחך על כל דבר שזז, ניסו לעודד אותו, להוציא אותו מהמיטה לסיגריה, אבל הוא, התהפך לצד השני, ניגב בסתר את הדמעות ואמר: "לא קרה כלום, תעזבו אותי באמאשלי."
רגע לפני שנרדמתי, יכולתי לשמוע אותו מדליק בשקט מוזיקה דרוזית בתוך השמיכה, אולי זה מה שיעזור לו להירדם הלילה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
