הסיפור הזה הוא פאנפיק בפאנדום הארי פוטר. הוא נכתב על פי מתווה עלילה של היוש, בסיוע כל המעוניין. מוזמנים להצטרף לקבוצת הפאנפיק -
https://simania.co.il/group.php?groupId=2266
פרקים קודמים אפשר למצוא ב"סיפור שכתבתי", או בדף שלי.
*
"וישנן גם מלגות לא מעטות לבני מוגלגים," אמר קולה של מקגונגל מהסלון. "אבל אני חושבת שתמצאו ששכר הלימוד שלנו אינו יותר יקר משל כל פנימיה אנגלית טובה."
"ומה לגבי הבטיחות?" שאל אלפרד.
"סלח לי?"
"תאונות, קללות עטלפי נזלת, פציעות קסם, נפילות ממטאטאים... הוגוורטס לא נשמע כמו המקום הכי בטוח לילד בן אחת עשרה -"
מקגונגל נשמעה נעלבת מעט; כשדיברה, קולה היה יבש והיגויה מדויק. "יש לנו מרפאה מאובזרת היטב, ומדאם פומפרי, האחות שלנו, יכולה לרפא כמעט כל דבר."
ליסה שאלה משהו שהתאומים לא הצליחו לשמוע.
אדמונד שלח מבט מהיר באדוארד, שהשתופף לצדו על רצפת המטבח. אמא אמרה שיש כמה דברים שהיא רוצה לשאול את מקגונגל בלי קולות רקע, ושלחה את שניהם מהסלון; הם ניסו לצותת מהמטבח, ואדמונד הצטער בכל לבו שאין לו אוזניעזר. ובו זמנית התרגש נורא לדעת ש
יש דבר כזה אוזניעזר.
אבל אדוארד לא היה נראה נלהב. אפילו לא קצת. הוא היה נראה... מיוסר?
"אד?" אדמונד תקע בו מרפק. "מה קרה?"
אדוארד נאנח. "אני לא יודע מה לעשות."
"מה זאת אומרת? אתה הולך להוגוורטס! אתה קוסם! אני מתערב שתהיה קוסם מעולה - איפה כאן הבעיה -"
"פרויקט מנדלייב."
"אה."
פרויקט מנדלייב היה פרויקט שאפתני של אוניברסיטת קיימברידג' להכשרת מדענים צעירים ולהכוונתם לעיסוק בכימיה. אדוארד דיבר עליו במשך חודשים. אלפי מחוננים מכל בריטניה ניסו להתקבל; אדוארד הצליח. ועדיין...
"אבל הוגוורטס!"
אדוארד רק טלטל את ראשו ונאנח.
אד טפח על כתפו טפיחה מגושמת לאות עידוד ועבר למצב חשיבה. "אז הסיטואציה היא כזאת: אתה התקבלת לפרויקט שיכול להגשים את החלום שלך,
וגם לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, מקום שבו, להזכירך, לומדים לעשות קסמים. נתונים משלימים: פרויקט מנדלייב מתחיל באמת באוקטובר, אני ממשיך לטעון שהסיבה היא שהמרצים לא מסוגלים לסבול אור שמש -"
"אתה רומז שהמרצים שלי ערפדים?" אדוארד הביט בו במבט מבולבל.
"אני לא
רומז. בכל מקרה, הוגוורטס מתחיל ברישום בספטמבר, נכון? ואני מזכיר לך שלומדים שם קסמים, כן?"
ואז אדמונד עצר בדרמטיות וחיוך גדול התפרש על פניו.
"אתה יודע, אנחנו תאומים זהים," ציין בנעימה סתמית להפליא.
"אוי, אד, בבקשה תגיד לי שאתה לא חושב על מה שאני חושב שאתה חושב."
אדמונד המשיך לחייך. אדוארד נאנק.
"זה בגלל שקראת את אורה הכפולה?"
"לא קראתי אורה הכפולה!"
אדוארד הרים גבה אבל החליט להתעלם. "אני אמור להיות קול ההיגיון עכשיו? אני לא חושב שהתוכנית שלך הולכת לעבוד."
"יש רק דרך אחת לבדוק."
"אנחנו באמת הולכים לעשות את זה?"
"כן כן."
"אד, לא."
"בהחלט כן."
"אדמונד..."
"בבקשה?"
אדוארד נראה חצוי בין השפיות לרצון להפוך את אח שלו לבן האחת עשרה המאושר בעולם. "אבל אתה לא קוסם, אד, והם יגלו את זה תוך רגע -"
"- הם יחשבו שאני פשוט קוסם גרוע, כמו נוויל -"
"- ההסבר הזה יאבד תוקף אחרי כמה חודשים -"
"- אתה שומע את עצמך בכלל? כמה חודשים בהוגוורטס! הוגוורטס! הייתי מוכן לחטוף מאמא על הראש במשך שלושה ימים בשביל זה!"
אדוארד הרים ידיים. "תהיה בטוח שבאמת תחטוף, ברגע שהיא תגלה."
אדמונד זרח כולו. "אז אתה בעסק?"
"יש לי ברירה?"
"לא."
"אז כן."
"אתה האח האהוב עלי," הודיע לו אדמונד בחגיגיות.
"אני האח היחיד שלך," טען אדוארד. "אבל אני מבין למה אתה מתכוון. גם אתה האח האהוב עלי. זאת הסיבה היחידה שאני צועד בדעה צלולה ישר לתוך הקטסטרופה הזאת."
"שום דבר לא ישתבש. זה יהיה נפלא."
אדמונד נעמד ופתח את המקרר: חשיבות המאורע דרשה השקת כוסות. הוא מזג חלב לשני ספלים והושיט אחד לאדוארד.
"לחיינו," הוא אמר.
"לחיי הטירוף, אתה מתכוון." אבל אדוארד חייך והקיש ספל בספל.
על פניו של אדמונד עלה חיוך תואם. "אני אשתה לכבוד זה."