שירת המחסומים /רחל פרג
רועי הרים את הרובה, אצבעותיו הדקו אחיזתן מחבקות בכוח את המתכת הלוהטת, הקסדה הכבידה עליו, הוא חש מסורבל וכבד תנועה, חשוף לקרני השמש הננעצות שוב ושוב בבשרו ללא חמלה.
כבר שלושה שבועות וחצי שהוא מוצב במחסום, חודש אוגוסט השנה לפי החזאים הוא החודש החם ביותר מזה חמש שנים, "ודווקא המזל שלי " חשב רועי "לשרת במחסום במזג האוויר הלוהט הזה", הוא שנא כל רגע ורגע בתפקיד, אתמול למשל הגיע רכב שנהגו נראה מבוהל וחשוד, ברכב מאחור הייתה דמות נוספת, פניה היו מכוסות ברעלה ואי אפשר היה לזהות אם זה גבר או אישה, הבעל צעק: "היא אשתי, היא צריכה ללדת, תן לי לעבור מן שאן חטראק" (בבקשה) . רועי נזכר כיצד עיכב אותם בעודו בודק את האישה כשברקע הבעל צועק ומתחנן שיתנו לה לעבור. "מי אני שאקבע אם יש כאן סכנת חיים או שזו תחבולה והיא נושאת עליה חגורת נפץ" חשב רועי בעוגמת נפש, "פעם הייתי לוחם והיום מה אני? רופא? שוטר?", הוא הציץ בשעונו עברו רק שעתיים מתחילת המשמרת," הזמן לא עובר"? שאלה ליטל שותפתו למשמרת, היא עמדה מעבר לכביש וחיוך על פניה " זו הפעם העשרים שאתה מביט בשעון, אני סופרת, היום שברת את השיא שהגעת איליו לפני יומיים". "אני שמח לספק לך עיסוק כזה מרגש" ענה לה רועי בציניות , "יש לך עוד שש שעות להתענג ".
ליטל הסירה את כובעה, נגבה את הזיעה וקדה קידה קלה כמו עמדה על במה: "זמן מחסום", דקלמה בתיאטרליות, "זה זמן זוחל, את נפשנו הוא אוכל, הדקות צורבות בבשרנו והשמש קופחת על ראשינו".
רועי הצדיע לליטל "עוד שבוע בחום הזה ואת מוציאה ספר שירה – שירת המחסומים, אני מבקש לציין שאני הייתי ההשראה שלך".
"תשמע או שלוקחים את העניין בסבבה או שמשתגעים" ליטל הזדקפה שוב וקרצה לרועי, " בחום הזה נמס לי המוח, ונגמר לי כבר הכוח, לעמוד כאן לא נוח, ומשעמום בא לי לצרוח".... כמה מכוניות הגיעו אל המחסום ו "שירת המחסומים" נקטעה ליטל ורועי נגשו לבדוק את כלי הרכב, מסמנים לנהגים הישראלים לעבור, מציצים לתעודות ולאישורים שונים. זרם המכוניות גבר ורועי הרגיש שהוא פועל כמכונה אוטומטית: פותח דלתות, סוגר, מרים חפצים, מוריד אנשים לבדיקה מסמן לעבור ואפילו מבטי השנאה של הנהגים הערבים שזעזעו אותו כל כך בימים הראשונים הותירו אותו אדיש.
"מה קרה לי" ? חשב כשזרם המכוניות נחלש, בימים הראשונים היה ממוקד וערני,שלא ייכנסו חלילה מטענים, שלא ייפגעו אזרחים, שהנהגים לא יצטרכו לחכות הרבה זמן... הוא ניסה להתייחס בסובלנות לחולים, לקשישים, לילדים. ועכשיו? עכשיו רק רצה שהזמן יעבור, שהשמש תפסיק לדקור בפניו, שזרם המכוניות ייפסק, שיוכל להסיר את הקסדה הכבדה שיוכל להתקלח.. ,מה אנחנו עושים כאן בכלל"? פנה אל ליטל והיא בשלה, מדקלמת : "מורידים מעלים, פותחים סוגרים, עוצרים משחררים, מקללים, יורקים, מדקלמים במחסומים".
"די, ליטל, אני מתחיל להשתגע", רועי שוב הציץ בשעונו, "עברו רק ארבע שעות, מה יהיה"?
"עדיין לא הביאו לנו ארוחת בקר" אמרה ליטל , "כבר צהריים מה הם חושבים להם שם שכחו אותנו?". "גברתי המשוררת " ענה לה רועי באירוניה "כבר שכחת זמן מחסום זה זמן זוחל , את נפשנו הוא אוכל.. להמשיך"
"כשבטני ריקה", ענתה לו ליטל "עלי המוזה לא שורה, בחיי מה אנחנו מקטרים תסתכל על המסכנים הללו, אפילו מים אין להם וגם אסור להם לזוז" רועי הביט אל שלושת הפועלים הפלשתינאים שעמדו בצד." המסמכים שלהם לא בסדר" , כך אמרו להם החבר'ה מהמשמרת הקודמת "הם נשארים כאן עד שעה חמש, כשיחזרו הפועלים האחרים מהעבודה - הם משוחררים". "אני לא מצליח לחוש שום רגש" הרהר לעצמו "נעשיתי אטום".
"רועי תביט," קטעה ליטל את ההרהור העגום " זה לא אחמד שמתקרב אל המחסום? תראה איזו הליכה מוזרה יש לו, ומה זאת הבליטה הזו בכיס הימני"?
אחמד נער כבן 17, גר בכפר הסמוך ועבר יום יום בבוקר בשעה קבועה לעבודה במאפיה, הוא תמיד חזר בשעה חמש אחר הצהריים עם כל הפועלים ויחד איתם קיבל את אישור הכניסה שלו בחזרה.
רועי הזדקף,כל עייפותו נמוגה , הוא הציץ בשעונו ," השעה אחת מה לכל הרוחות הוא עושה כאן בשעה כזו? ליטל צודקת יש לו בליטה מוזרה בכיס הימני והוא הולך בצורה מוזרה". גופו של רועי נדרך וכל חושיו התחדדו הוא נזכר בסיפור ששמע רק הבוקר מחברו על נערה שהגיע למחסום חווארה עם סכין וניסתה לדקור את החיילים.
"הי, אתה, עצור" צעק רועי.
אחמד הביט לעברו , והאט את צעדיו, אפשר היה לראות שהוא צולע.
"וואקף ולא אנא בטוחק " (עצור או שאני יורה) , צעק רועי והרים את הרובה.
אחמד נעצר , הרים את ידיו וצעק "אנא עיין, אנא ברוח אל בית " (אני חולה, אני הולך הביתה) .
בראשו של רועי עברו כברק ההוראות לפתיחה באש: קריאת עצור, דריכה ללא מחסנית בזווית של ששים מעלות, דריכה ללא מחסנית , טעינת מחסנית ודריכה פעמיים, שתי יריות באוויר ואחר כך לעבר הרגליים.
הוא נשם עמוקות והטה את הרובה, "לכול הרוחות, הוא בא להרוג אותי ואני חושב על זווית של ששים מעלות", "תתקרב לאט, לאט ," צעק לעבר אחמד.
אחמד התקרב באיטיות אל המחסום, ידיו מורמות ואצבעותיו פשוקות אל על, כתמי זיעה על חולצתו הלכו והתרחבו, ממצחו ניגרה זיעה, זחלה לאורך לחיו עד לסנטרו, אך הוא לא עשה דבר כדי לנגבה.
עיניו של רועי עקבו בדריכות רבה אחרי גופו של אחמד, בוחנות כל תנועה, כל זיע, מתעכבות באריכות על כיס מכנסיו, מתמקדות על הבליטה בכיס הימני, ונעות הלאה לסריקה נוספת.
הוראות הפתיחה באש התנגנו בראשו כזבובים טורדניים " טעינת מחסנית ודריכה פעמיים, שתיים באוויר ואחר כך ברגליים.. דריכה פעמיים ולעבר הרגליים..פעמיים לרגליים "
אחמד המשיך להתקרב לעבר המחסום, השמש קפחה על פניו, זרועותיו כאבו, המרחק שהיה עליו לעבור נראה אינסופי, הוא תהה האם היובש בפיו נגרם מהשרב הכבד, הצמא הציק לו ושפתיו כמהו ללגימת מים.
זיעה קרה כיסתה את גופו של רועי, נדמה היה לו שראה משהו מבצבץ מכיסו של אחמד, הוא רצה לזרוק את הרובה, את הקסדה, לרוץ, להתחבא ... אך מיד הזדקף הגביה את הרובה ואצבעו נשלחה אל ההדק.
התנועה הפתאומית הבהילה את אחמד, הוא נרתע, רטט עבר בכל גופו, הבקבוק שהיה בכיסו נפל והתנפץ לרסיסים.
טיפות חמות של גשם החלו לרדת, שבירת שרב, אפשר לנשום שוב לרווחה, הטיפות הפכו לזרזיף ששטף את אגלי הזיעה ממצחו של אחמד ומידיו של רועי, זרזיף של פחד שנרמס כהרף עין בגלגלי המכוניות הממהרות לעבור את המחסום.
רועי הרים את הרובה, אצבעותיו הדקו אחיזתן מחבקות בכוח את המתכת הלוהטת, הקסדה הכבידה עליו, הוא חש מסורבל וכבד תנועה, חשוף לקרני השמש הננעצות שוב ושוב בבשרו ללא חמלה.
כבר שלושה שבועות וחצי שהוא מוצב במחסום, חודש אוגוסט השנה לפי החזאים הוא החודש החם ביותר מזה חמש שנים, "ודווקא המזל שלי " חשב רועי "לשרת במחסום במזג האוויר הלוהט הזה", הוא שנא כל רגע ורגע בתפקיד, אתמול למשל הגיע רכב שנהגו נראה מבוהל וחשוד, ברכב מאחור הייתה דמות נוספת, פניה היו מכוסות ברעלה ואי אפשר היה לזהות אם זה גבר או אישה, הבעל צעק: "היא אשתי, היא צריכה ללדת, תן לי לעבור מן שאן חטראק" (בבקשה) . רועי נזכר כיצד עיכב אותם בעודו בודק את האישה כשברקע הבעל צועק ומתחנן שיתנו לה לעבור. "מי אני שאקבע אם יש כאן סכנת חיים או שזו תחבולה והיא נושאת עליה חגורת נפץ" חשב רועי בעוגמת נפש, "פעם הייתי לוחם והיום מה אני? רופא? שוטר?", הוא הציץ בשעונו עברו רק שעתיים מתחילת המשמרת," הזמן לא עובר"? שאלה ליטל שותפתו למשמרת, היא עמדה מעבר לכביש וחיוך על פניה " זו הפעם העשרים שאתה מביט בשעון, אני סופרת, היום שברת את השיא שהגעת איליו לפני יומיים". "אני שמח לספק לך עיסוק כזה מרגש" ענה לה רועי בציניות , "יש לך עוד שש שעות להתענג ".
ליטל הסירה את כובעה, נגבה את הזיעה וקדה קידה קלה כמו עמדה על במה: "זמן מחסום", דקלמה בתיאטרליות, "זה זמן זוחל, את נפשנו הוא אוכל, הדקות צורבות בבשרנו והשמש קופחת על ראשינו".
רועי הצדיע לליטל "עוד שבוע בחום הזה ואת מוציאה ספר שירה – שירת המחסומים, אני מבקש לציין שאני הייתי ההשראה שלך".
"תשמע או שלוקחים את העניין בסבבה או שמשתגעים" ליטל הזדקפה שוב וקרצה לרועי, " בחום הזה נמס לי המוח, ונגמר לי כבר הכוח, לעמוד כאן לא נוח, ומשעמום בא לי לצרוח".... כמה מכוניות הגיעו אל המחסום ו "שירת המחסומים" נקטעה ליטל ורועי נגשו לבדוק את כלי הרכב, מסמנים לנהגים הישראלים לעבור, מציצים לתעודות ולאישורים שונים. זרם המכוניות גבר ורועי הרגיש שהוא פועל כמכונה אוטומטית: פותח דלתות, סוגר, מרים חפצים, מוריד אנשים לבדיקה מסמן לעבור ואפילו מבטי השנאה של הנהגים הערבים שזעזעו אותו כל כך בימים הראשונים הותירו אותו אדיש.
"מה קרה לי" ? חשב כשזרם המכוניות נחלש, בימים הראשונים היה ממוקד וערני,שלא ייכנסו חלילה מטענים, שלא ייפגעו אזרחים, שהנהגים לא יצטרכו לחכות הרבה זמן... הוא ניסה להתייחס בסובלנות לחולים, לקשישים, לילדים. ועכשיו? עכשיו רק רצה שהזמן יעבור, שהשמש תפסיק לדקור בפניו, שזרם המכוניות ייפסק, שיוכל להסיר את הקסדה הכבדה שיוכל להתקלח.. ,מה אנחנו עושים כאן בכלל"? פנה אל ליטל והיא בשלה, מדקלמת : "מורידים מעלים, פותחים סוגרים, עוצרים משחררים, מקללים, יורקים, מדקלמים במחסומים".
"די, ליטל, אני מתחיל להשתגע", רועי שוב הציץ בשעונו, "עברו רק ארבע שעות, מה יהיה"?
"עדיין לא הביאו לנו ארוחת בקר" אמרה ליטל , "כבר צהריים מה הם חושבים להם שם שכחו אותנו?". "גברתי המשוררת " ענה לה רועי באירוניה "כבר שכחת זמן מחסום זה זמן זוחל , את נפשנו הוא אוכל.. להמשיך"
"כשבטני ריקה", ענתה לו ליטל "עלי המוזה לא שורה, בחיי מה אנחנו מקטרים תסתכל על המסכנים הללו, אפילו מים אין להם וגם אסור להם לזוז" רועי הביט אל שלושת הפועלים הפלשתינאים שעמדו בצד." המסמכים שלהם לא בסדר" , כך אמרו להם החבר'ה מהמשמרת הקודמת "הם נשארים כאן עד שעה חמש, כשיחזרו הפועלים האחרים מהעבודה - הם משוחררים". "אני לא מצליח לחוש שום רגש" הרהר לעצמו "נעשיתי אטום".
"רועי תביט," קטעה ליטל את ההרהור העגום " זה לא אחמד שמתקרב אל המחסום? תראה איזו הליכה מוזרה יש לו, ומה זאת הבליטה הזו בכיס הימני"?
אחמד נער כבן 17, גר בכפר הסמוך ועבר יום יום בבוקר בשעה קבועה לעבודה במאפיה, הוא תמיד חזר בשעה חמש אחר הצהריים עם כל הפועלים ויחד איתם קיבל את אישור הכניסה שלו בחזרה.
רועי הזדקף,כל עייפותו נמוגה , הוא הציץ בשעונו ," השעה אחת מה לכל הרוחות הוא עושה כאן בשעה כזו? ליטל צודקת יש לו בליטה מוזרה בכיס הימני והוא הולך בצורה מוזרה". גופו של רועי נדרך וכל חושיו התחדדו הוא נזכר בסיפור ששמע רק הבוקר מחברו על נערה שהגיע למחסום חווארה עם סכין וניסתה לדקור את החיילים.
"הי, אתה, עצור" צעק רועי.
אחמד הביט לעברו , והאט את צעדיו, אפשר היה לראות שהוא צולע.
"וואקף ולא אנא בטוחק " (עצור או שאני יורה) , צעק רועי והרים את הרובה.
אחמד נעצר , הרים את ידיו וצעק "אנא עיין, אנא ברוח אל בית " (אני חולה, אני הולך הביתה) .
בראשו של רועי עברו כברק ההוראות לפתיחה באש: קריאת עצור, דריכה ללא מחסנית בזווית של ששים מעלות, דריכה ללא מחסנית , טעינת מחסנית ודריכה פעמיים, שתי יריות באוויר ואחר כך לעבר הרגליים.
הוא נשם עמוקות והטה את הרובה, "לכול הרוחות, הוא בא להרוג אותי ואני חושב על זווית של ששים מעלות", "תתקרב לאט, לאט ," צעק לעבר אחמד.
אחמד התקרב באיטיות אל המחסום, ידיו מורמות ואצבעותיו פשוקות אל על, כתמי זיעה על חולצתו הלכו והתרחבו, ממצחו ניגרה זיעה, זחלה לאורך לחיו עד לסנטרו, אך הוא לא עשה דבר כדי לנגבה.
עיניו של רועי עקבו בדריכות רבה אחרי גופו של אחמד, בוחנות כל תנועה, כל זיע, מתעכבות באריכות על כיס מכנסיו, מתמקדות על הבליטה בכיס הימני, ונעות הלאה לסריקה נוספת.
הוראות הפתיחה באש התנגנו בראשו כזבובים טורדניים " טעינת מחסנית ודריכה פעמיים, שתיים באוויר ואחר כך ברגליים.. דריכה פעמיים ולעבר הרגליים..פעמיים לרגליים "
אחמד המשיך להתקרב לעבר המחסום, השמש קפחה על פניו, זרועותיו כאבו, המרחק שהיה עליו לעבור נראה אינסופי, הוא תהה האם היובש בפיו נגרם מהשרב הכבד, הצמא הציק לו ושפתיו כמהו ללגימת מים.
זיעה קרה כיסתה את גופו של רועי, נדמה היה לו שראה משהו מבצבץ מכיסו של אחמד, הוא רצה לזרוק את הרובה, את הקסדה, לרוץ, להתחבא ... אך מיד הזדקף הגביה את הרובה ואצבעו נשלחה אל ההדק.
התנועה הפתאומית הבהילה את אחמד, הוא נרתע, רטט עבר בכל גופו, הבקבוק שהיה בכיסו נפל והתנפץ לרסיסים.
טיפות חמות של גשם החלו לרדת, שבירת שרב, אפשר לנשום שוב לרווחה, הטיפות הפכו לזרזיף ששטף את אגלי הזיעה ממצחו של אחמד ומידיו של רועי, זרזיף של פחד שנרמס כהרף עין בגלגלי המכוניות הממהרות לעבור את המחסום.